אל תחשבוני למוזרה. אל תדלגו מדרכה כשאתם רואים אותי, סביר
להניח שגם ככה לא תשימו לב שאני שם. אולי אם רק תטיבו להביט
באמת תראו אותי, אבל אני לא מבטיחה כלום. יש כל מיני אנשים
בעולם, רובם לא רואים.

אל תחשבוני למשוגעת, אם הייתם פוגשים בי היה זה הדבר האחרון
שהייתם חושבים. (אם בכלל. לפעמים אני חושבת שזו טרחה מיוחדת
לחשוב ולהרהר בי). השיער שלי לא פרוע מידי  ואני לא ממלמלת
דברים לעצמי כשמבטי חלול, רק לעיתים רחוקות שאני מרגישה ממש
בודדה. זה קורה לרוב באוטובוס.

ואל תחשבוני כדכאונית נורא- אני צוחקת הרבה, כמעט מהכל. אולי
לא ליד כולם, בכל זאת יש לי חתיכת גשר על השיניים וכאבי ראש
תכופים מידי.

כל ההקדמה שלי על הילדה ההיא הוא בגלל לילה אחד, קצת קריר
בחודש דצמבר. היה זה סיומו של חופש חנוכה והיא ניסתה להירדם
ולישון קצת כדי לא להתפרק מול כל הילדים בכיתה שלה למחרת. לרוע
המזל, הצליח לה והיא נרדמה. כשהיא קמה הייתה השעה שלוש בבוקר.
היא נשאה את פנייה לתקרה ונשמה. היא זכרה בחלום שמיים אפרפרים
דועכים. הייתה תזוזה קלה של מכונית, היא הייתה במושב האחורי
ושיחקה בחגורה שלא קשרה על עצמה באצבעותיה. היא זיהתה את שיערה
השחור של חברתה במושב הקדמי ואת אבא שלה, הם צחקקו מעט מבדיחה
ישנה והכל היה רגוע. היה אמור להיות מוזר, הרי שאבא שלה תמיד
די עסוק ואמא שלה תמיד מסיעה כשצריך בחזרה ממסיבות וכדומה, אבל
זה לא היווה כל הפרעה מיוחדת באותו הרגע. פתאום החברה שלה
התחילה לצרוח. הצרחה הקפיאה את דמה. היא ידעה שתהיה תאונה
איומה. היא ידעה שיהיו הרוגים, דם ומודעות אבל ענקיות ושחורות
בעיתון. היא לא הביטה למה צרחה חברתה, היא רק הקשיחה את גבה
ולבסוף פקחה את עיניה. המחזה היה נורא. היו שם אנשים צמוקי
לחיים, גבוהים, רזים נורא שעיניהם יוצאות מחוריהן באימה. הייתה
הרגשה דחוסה של מוות ומחנק. פתאום הכל התפוצץ, שוב היא ראתה
הכל אפור, כמו מרקע מקולקל של טלוויזיה. חברתה הטובה ביותר מתה
והיא ידעה את זה. היא מתה ואבא שלה. היא גם ידעה שהיא לא מתה
בוודאות, לא ייתכן שמתה. ואכן, חזרה הביתה וצפתה בחדשות ולו
דמעה אחת על חברה טובה ועל משפחה שנהרסה. ומדוע? הרי אהבה
אותה. הכל היה מחריד. יכלה לשנוא את דמותה על אנוכיותה ובכל
זאת לא היה בה ולו רגש קל. היא גם בקושי נשרטה, היא חזרה לחיים
הרגילים שלה, רגל על רגל, צפייה ממושכת בטלוויזיה ובתוכניות
בלי פואנטה.

אני שונאת את הילדה ההיא, האנוכית, האדישה. את השגרה אני שונאת
בעיקר, את הפנים שראיתי מבעד לחלונות המכונית. פנים מלאות
בייאוש וצער, מיליון חלומות שהתפוררו ודמעות שיבשו. טעיתי,
האנשים האלה אינם מתים. האנשים האלה הם אני ואולי גם חלק מכם.
השגרה ההיא הרסה בי משהו, אני חוששת, משהו יפה וטהור של חלומות
ורודים וצחוק מתגלגל. אני מפחדת כל הזמן, גם בלי להראות
ולפעמים בלי לדעת עד שקורה משהו. כל הזמן. עד אימה.