"אבא!! אימא!!", צעקתי בעודי צונחת מטה.
עצמתי את עיניי, לא רציתי להרגיש יותר כלום. עד עכשיו חשבתי
שאני אשמה. הייתי חייבת לעשות את זה, לא הייתה לי ברירה.
ידעתי שלכל מקום שאלך, תמיד אני אראה אותה מולי ומבט של עצב
יהיה ניכר בפניה.
הכול פתאום חזר אליי, למה דווקא עכשיו?
אני רואה את עצמי עומדת ומסביבי מסתובב לו החדר, הצבעים
מרוחים, הדמויות לא ברורות. עוד רגע אני אראה הכול. אני אדע את
האמת. אותו חלום כל פעם.

החיים שלי תמיד היו טובים, אף פעם לא זכרתי שהיו בעיות. לא עם
חברים ובמיוחד לא עם המשפחה.
משפחת "אושר ועושר" קראו לנו. היה לי הכול. כל מה שרק רציתי
וביקשתי.
היינו שתי בנות, אבא ואימא. נטע ואני היינו תאומות, עשינו הכול
ביחד. לא רבנו, לא השתוללנו, לא צרחנו, לא בכינו, היינו ילדות
למופת.
שום דבר לא יכול היה להפריד בינינו, שום דבר, פרט למוות.
נטע נהרגה כשהיינו בנות 12. שש שנים עברו מאז, ואני עדין לא
מעכלת את האובדן שלה.
האשימו אותי במוות שלה. אמרו שרבנו ואני דחפתי אותה בטעות
מהקומה השלישית בבית שלנו.
זה נכנס לי לראש "שחף, זה קרה בטעות, אל תאשימי את עצמך", תמיד
נהגו לומר לי.
אבל אני, ילדה בת 12 שאיבדה את חברתה הכי טובה בעולם, לא
יכולתי לסבול את העובדה הזאת, שאני היא זו שדחפה את נטע.
לא זכרתי מה באמת קרה שם, מה באמת קרה באותו יום.
רבנו, את זה אני זוכרת. אני לא זוכרת על מה רבנו, אבל אני
זוכרת שזה היה הרבה לפני שהיא נהרגה.
ההורים שלי אף פעם לא ניסו לעזור לי לזכור מה באמת קרה שם.
הודיתי להם על זה, שהם מבינים אותי.


אני נמשכת למטה בעזרתו של כוח המשיכה, עוד רגע הכול יגמר. אני
עוצמת את עיניי ונזכרת, נזכרת מה קרה בדיוק לפני שש שנים.

בשבוע שלפני התאונה, נטע התנהגה מוזר. הרגשתי שאני לא מכירה
אותה, לא מכירה את אחותי, את החברה הכי טובה שלי. ניסיתי לברר
מה קרה לה, אך היא לא רצתה להגיד לי דבר.
"בסוף השבוע תדעי הכול", זה המשפט היחיד שהוציאה מפיה כל
השבוע.
היא בילתה הרבה שעות מחוץ לבית, תהיתי לעצמי אם זה היה בכוונה.
פעם אחת אחרי בית ספר, ניסיתי אפילו לעקוב אחריה, אבל כנראה
שהיא שמה לב ואיבדתי אותה.
גם ההורים שלנו שמו לב להתנהגות המוזרה של נטע, והם לא הפסיקו
לשאול אותי מה קורה לה. הם חשבו שאני מסתירה משהו, ראיתי את זה
בהבעות פנים שלהם.
"אנחנו יוצאים לסוף שבוע באילת", הם אמרו לי. זו כבר הפעם
העשירית שלהם מתחילת השנה, אבל ידעתי שיש להם כסף ולא חסר, אז
הבלגתי. "אם תרצי אחות של אימא תבוא ותשמור עליכן", הציע לי
אבא. אמרתי לא תודה ושאנחנו יכולות להסתדר לבד.
ביום שישי בבוקר קמתי לבית ספר, ירדתי למטבח לאכול ארוחת בוקר
וראיתי את ההורים שלי. הם נפרדו ממני בנשיקה ואמרו שהם לא
הפסיקו להיפרד מנטע כי היא יצאה מוקדם בבוקר אז שאני אפרד ממנה
בשמם.

בצהרים חזרתי הביתה ולא ראיתי את נטע. "היום היא צריכה לספר לי
מה קורה איתה", חשבתי לעצמי.
חיכיתי לה וחיכיתי, והיא לא הגיעה.
היא הגיעה רק בערב, נסערת כולה.
"נטע, איפה היית?!" שאלתי. "שחף, בואי לעליית גג, אני צריכה
לספר לך משהו".
"לקומה השלישית?!?" צעקתי. " את מטורפת?, אימא ואבא לא מרשים
לנו להתקרב אליה", הנמכתי את קולי.
"שחף, הם לא בבית, בואי בבקשה למעלה", התחננה בפני.
השעה הייתה 12 בלילה. הייתי עייפה מאוד, הדבר היחיד שרציתי זה
לישון.
אף פעם לא עליתי לקומה השלישית, העלייה לשם נראתה לי כמו נצח.
בסופו של דבר הגענו, נטע פתחה את הדלת ונכנסנו פנימה.

רוח קרירה נשבה לתוך החדר מהחלון הגדול שבקצהו. לא האמנתי
למראה עיניי. על קירות החדר היו מודבקות תמונות רבות של ילדים.
ולידם סימן אדום של וי. מתחת לכל תמונה היו רשומים פרטים של כל
ילד וילד. כולם כמעט היו באותו גיל שלי ושל נטע.
"איה!" צעקתי. "תעזבי לי את היד!". נטע אחזה את ידי בחוזקה
ומשכה אותי לסוף החדר.
"אני לא רוצה להיות פה" אמרתי לה. "תשחררי אותי".
"אבל את חייבת לראות, את חייבת להבין, את חייבת לעזור לי שחף.
אנחנו חייבות לעשות משהו בקשר לכל מה שקורה כאן!", היא צעקה לי
בחזרה.
"לא קורה כאן כלום, בסך הכול תמונות של ילדים, בקושי חמש
תמונות", אמרתי.
נטע הביאה לי עיתונים ישנים ובהן תמונות של ילדים, אותם ילדים
שהיו לנו על הקירות. היה כתוב בעיתון שאותם ילדים נעלמו.
"נטע, מה את רוצה שאני אגיד? אני לא מבינה כלום!".
"שחף, מה את לא מבינה? את לא מבינה שזה אבא ואימא שהעלימו
אותם? את לא רואה את הוי האדום ליד כל תמונה של ילד וילדה?".
נטע ואני המשכנו להתווכח ולהתווכח. לא היה לריב הזה סוף.
באיזה שהוא שלב, נטע משכה אותי לסוף החדר והעמידה אותי מול
הקיר. החלון הגדול היה כל כך קרוב אליי הרוח נכנסה לי לפנים
וגרמה לי לדמוע. הבטתי לכיוון הקיר, וראיתי שתי תמונות, תמונות
מוכרות.
שתי תמונות שלי ושל נטע. לידן היו שני ריבועים קטנים וריקים.
הבטתי בפניה של נטע, ומבט של עצב ניכר בפניה. "אנחנו עומדות
למות" היא אמרה. " צריך לעשות משהו לפני שיקרה לנו מה שקרה
להם", והצביעה על תמונות הילדים.
"אבל נטע, אנחנו הבנות שלהם, למה שיעשו לנו דבר כזה?, למה
שיעשו לילדים האלו דבר כזה?" התקשיתי להאמין למה שנטע הראתה
לי.
נטע לא ענתה לי, היא עמדה קפואה על מקומה והביטה לכיוון הדלת.
דחפתי אותה טיפה לנער אותה, אך היא לא הקשיבה לי, ולא הביטה
בי.
היא הצביעה על התמונות שלנו שוב, הסתכלתי, וראיתי ששם המשפחה
שלנו היה שונה. "נטע ושחף בר כוכבא". זה לא השם משפחה שאני
מכירה, "אנחנו לא הבנות שלהם?" שאלתי את נטע.
היא לא ענתה, היא רק הנהנה בראשה לחיוב ובהתה בדלת.

אני זוכרת שהסתובבתי לראות על מה היא מסתכלת. "לא!!!!" שמעתי
אותה צועקת בעודי מסתובבת לכיוון הדלת. עייני נעצמו, כנראה
שחטפתי מכה חזקה ממשהו, נפלתי על הרצפה.
כשקמתי היה כבר בוקר. חשבתי שחלמתי הכול משום שכשהבטתי מסביבי
לא ראיתי דבר, חוץ משתי התמונות שלי ושל נטע. עצמתי את עיניי,
לא שמתי לב שהיא אפילו לא הייתה לידי.
הפעם הבאה שקמתי הייתה בבית חולים, עם חבורה גדולה על ראשי. לא
זכרתי דבר. ההורים שלי סיפרו לי מה קרה, ואני האמנתי. אני
התמימה.

ועכשיו, כבר מאוחר מידי להיזכר בכל מה שקרה.
הרגשתי את החבטה של גופי בקרקע. בטח נטע הרגישה בדיוק כמוני.
זה כואב, אבל הכאב יעלם. ואני אוכל להיפגש עם נטע שוב, כמו
שרציתי במשך כל כך הרבה שנים.
עצמתי את עייני וראיתי תמונה אחרונה מהחדר ההוא, ראיתי את
הריבוע הקטן שליד שמה,והוא מסומן
ב-וי אדום.


"אבא, אימא!!" פלטתי, ונעלמתי.