אני מחזיק באבן הלכידה, מזרים דרכה אנרגיה, היא בוהקת בעיני,
חיה, רבת עוצמה, אני משחרר בעדינות את האחיזה שלי, זורם דרכה,
מרגיש את החדר שסובב אותי, מרגיש את המעגל שבמרכזו, נקודה
שחורה, בלתי נראית, אני סובב אותו, פעם, שניה, שלישית, אני
מוצא את הפתח, זורם דרכו, זורם דרך הסימונים, דרך מילות הכוח,
דרך הסמלים העתיקים, אני מתחיל להרגיש את התבנית, מתרומם,
צומח, מתחזק, המעגל סגור, אני יוצא שוב החוצה, הפעם המעגל הוא
אור בוהק, אני זורם החוצה מהאבן, בגופי שוב, אני מסתכל, המעגל
בוהק בגוונים של אור וצל, אני קורא את המילה שתסגור אותו
לחלוטין, עכשיו הוא משתתק, כאילו זורם החוצה מהרצפה, ואז הוא
פורץ חזרה, בוהק, רוטט, לוהב, נחש אדום עולה מהתהום שאינה
נראית בתוך מחזה האורות המדהים ביופיו, "מי מעז לזמן אותי"
הנחש שואג, "בגופך האמיתי קינדאל, לא כך" אני עונה לו, "מי הוא
זה אשר מכיר את שמו של אדון האפלה?", "ראהיד ליסאן אווטל שאהרן
קוראס נוואר ריאן סיריאם, בדמותך שלך בן צל", "שאהרן", צליל
מתלחש, מזדחל, רועם, הנחש מתחיל להישפך, להנמס, אבל הוא לא נמס
לנוזל, הוא הופך למוצק שונה, גוף של צל מוחשי, זורם, הכח ניכר
בו, "וינטאל נקאס קישאר דנאהט שאהרן?", לחישה מצמררת בתוך
מחשבתי, "אני שולט בך עכשיו ילד האפלה, הקשב למילותי, צא
מהמעגל הזה, וזרום דרך שביל האש שאתווה לך, רק נוכחותך נחוצה,
לא כוחך, אתה תקבל תשלום כפול לאחר שהמשימה הזו תושלם", "סיי
שאהרן דוקאר ונאהט", "תזרום דרך המעגל, אתה תרגיש שובל של אש
ברגע שתתחיל, עקוב אחריו אל קצהו ואני אהיה שם כבר", הצל החי
משתנה, לא ברור איך, אבל השינוי מורגש, כאילו הוא מרוכז יותר,
זרימת הכח נראית איטית יותר, או בעצם מהירה יותר, כעבור זמן
הצל מתחיל לרצד, כמו להבה, קופץ מנקודה לנקודה, חזק או חלש,
ואז הוא פורץ החוצה, עדיין מרצד, הוא זורם לתוך אבן הלכידה
שלי, כמו מפל של צל, הוא נכנס לתוכה, האבן רועדת בכף ידי, אני
מרגיש איך העוצמה של צל המוות מנסה לפרוץ דרך חומות הבדולח,
אני מחזק את אחיזתי, בו בזמן אני שובר את המעגל, מוחק את מילות
העוצמה, משבש את הסמלים, מעוות את המבנה, האורות כבר לא
זורמים, רק עוד גחלת של כח פה ושם שנכבות בתוך שניות ספורות
בלי המעגל שיעביר בהן כח, האנרגיה הזו תשוב אלי דרך החדר, היא
תספג באוויר ובאבן, במים ובאש, ותחזור אלי עם הזמן.
אני עוזב את החדר, האבן אחוזה בידי בתוך כיסי, אני יוצא לשלג,
מניף את היד מעלה ופורס אותה לכיוון השמים, עננה אדירה של צל
ממלאת את השמים, עוטפת אותי, חונקת, צליל של צחוק מרושע רוטט
באוויר, אני סוגר את ידי, ואומר לאפלה, "אני אוחז בחיבור היחיד
שלך אל עולם הצל, גם אם תמצא מערבולת כח, עדיין תהיה קשור אלי,
זכור זאת בן הצל, בזמן שתשוטט בעולם ותזרע מוות וכאב", הענן
כאילו נשפך לתוך דמות יחידה, "ומה יימנע ממני לקחת את האבן
ברגע זה?", הקול זורם דרך גופי כמכת חשמל רבת עוצמה, משתק,
"נסה אחי הלהבה, וראה את התוצאה", הוא הופך לערפל, מנסה לחנוק
אותי, אני מזרים כח דרך האבן, והופך את הערפל לחלק ממני, אני
שולט בו, הופך אותו לדמויות שונות, יודע שכל שינוי מחליש אותו,
הוא נאבק, מנסה לשלוט בכוחו, בלי הצלחה הוא ממשיך להתעוות, אני
הופך אותו לחלק מהצל שלי, חסר ממשות, ואז קול מתלחשש בגופי,
"חדל", חסר את העוצמה שמקודם, חלש, נסוג, אני משחרר אותו, "יום
אחד האבן לא תמצא בידך יצור בן מוות, ואז, אז נראה למי הכח",
ובמילים אלה נעלם.
אני מחזיק בידי את האבן, עכשיו נותר רק שבב מן הכח שהיה אצור
בה רק לפני זמן קצר, אבל זכרון, כעין חוט, נמשך ממנה, כאילו
בור ללא תחתית המוביל למקום אפל ורב עוצמה.
אני מכניס את האבן למדליון, כך שתשב לעד לצד ליבי.
הזמן חלף, מלחמות, מוות, מגפות, הצל לקח את התשלום שלו עשרות
מונים משאר בני התמותה, ועם זאת, מדי פעם, בשעה אפלה במיוחד,
יכלתי לחוש באבן רוטטת על חזי, כאילו רוח חלפה בה, וצמרמורת
עוטפת את גופי, מרעידה את עצמותי הזקנות, בקרוב יהיה הזמן
לקרוא לו שוב, והפעם למטרה האמיתית שבשבילה לכדתי אותו.
היום הוא יומי האחרון על פני העולם, כחמישים שנים חלפו מאז
הטלתי את הכישוף האחרון, וכלאתי צל בתוך אבן, עכשיו הגיע הזמן
להשלים את התכנית, אני נשכב במיטה, אוחז באבן, וממתין, וברגע
המוות, אני מושך באותו קשר נסתר שבין האבן לצל, והוא, בלי
יכולת התנגדות מופיע באותו רגע, "עכשיו אני בעולמך בן הצל,
הגיע הזמן שתמלא את היעוד שלשמו זימנתי אותך מתחילה", אני שואב
את כל כוחות נפשי, מחדיר לתוכי את הצל, מחדיר את האבן הפועמת
בכח לליבי, הצל שואג, מבין את התחבולה שבה פיטמתי אותו בכח על
ידי שחרורו לעולם החיים, ועכשיו הוא יעניק לי אלמוות, כשהאבן
פועמת בתוכי, אני הופך לצל, הצל הופך להיות אני, אנחנו אחד,
ואני חזק יותר, אני עכשיו האש והצל כאחד, חיים ומוות נתונים
בידי, אני העולם, אני הנצח, בפרץ של עוצמה אני זורם מעלה,
מתעלם מגבולות הבשר, מנתץ את גבולות המציאות, אני הכוכבים, אני
היקום, אני הכל, אני לא כלום, אני אובד, כוחי מדלדל, מאבד את
הגדרתו, רק צל ממה שהייתי עלול להיות, וצחוק מלחשש מאחורי
התודעה, "שוטה, שוטה, שוטה, בן תמותה מטופש"