גשם תמיד גורם לי להרגשה של חוסר ודאות.
כל חורף אני יוצאת החוצה ומרגישה את הדוקרנים הקטנים של הקור
חודרים אל העצמות, אוספת אל כף היד את הטיפות הצלולות ומדמיינת
שהן דמעות של משהו מלמעלה, לא בקטע העצוב.
העננים האפורים מציירים לי תמונה לא ברורה, הכל מעורפל ואני
עוצמת את העיניים כדי לא להרגיש את השקט האפל שבחוץ.
גשם תמיד גורם לי להרגשה של חוסר ודאות.
כשיש גשם הוא נכנס לי לעיניים, מרטיב לי את הבגדים, את השיער,
את המשקפיים ואף פעם לא משאיר פינה יבשה, בשביל התקווה, וכמה
שאני לא מבקשת הוא לא מפסיק, כל פעם בא מכיוון חדש ואין לי
הגנה.
כל מה שהכרתי פתאום משתנה, הכל חבוי, חוץ מהצמחים שבחוץ, רק
בשבילם אני לא כועסת על הגשם.
גשם תמיד גורם להרגשה של חוסר ודאות.
בעצם, בגלל זה הוא גשם.