של נא עליך מעל צמרותיך
עירום לי גזעך (חשופים לי שורשיך)
הזכר לי, למה לי עכשיו שלכת
אני נוטה לשכוח
עם פרוץ תקופת המבחנים בימי הגשם, השהייה בכיתות הלימוד נעשית
יותר ויותר בלתי נסבלת. נדמה, שתכונת הלמידה על רקע משקעים
משכיחה מהאדם את הרגלי ההיגיינה. לא פעם מתרחש שאתה נכנס לכיתה
וחושייך מתערפלים עליך בניחוחות. נקניק טחון, זיעה עדינה
נתערבלת לריח מנדרין שהשחיר (נפיחה דקה נולדה זה לא מכבר)
ורק ורד מותש
תלוי על שיח קוצים
סופג את מלקות הברד
מזכיר בריחו האילם
דברים שהחורף שטף
שבקיץ היא עוד
נתנה לי
אהבה
אחת לחצי שנה צבע השמיים מחזיר לתודעתנו שהשכנה ממול סובלת
מממאיר במוח.
הבוקר התעוררתי לגשם חומצי.
תחמוצות החנקן עיכלו את הקקטוס שגידלתי מילדות. יום אחד אני
אתבע את הכימיקלים של חיפה, לא על שהם קוטלים אותי, אלא על
שחודי הקקטוס נתעוותו עד לקפיצים.
פעם ראשונה היא אומרת "אני". הקהל מסתובב, מרים את מבטו אליה,
מצמצם עיניו, מתאמץ ברצון כנה לדעת עוד.
שקט דממה. עריצות נערצת.
פעם שניה היא אומרת "אוהבת". גבר בשורה השלישית מימין זע באי
נוחות, מסדר מכנסיו, מגרד באצבעו מאחורי תנוך האוזן.
מהומה אילמת בקהל. צחקוקים ביציע. המבוכה העצמית בראי
הדימיון.
פעם השלישית היא אומרת "אותך".
שלושה אנשים בקהל מחייכים. |