קופסת לאקי שנפתחת בקלות - משיכת PULL אחת, ושליפת סיגריה
ארוכה ארוכה, שמחפה על מספר שעות מצומצם של כאב ואהבה. זכרונות
נפלאים של ימים שקטים, וכל זאת ברגעים מעטים. שגרה שפסקה
וחופשה ארוכה שהחלה, נמנעה מלהגיע לרגע קט; כשמחשבות של חרטה
ואו אכזבה מציפות את ראשי, מבעד לדם שזורם בו.
קול הצתה שמזכיר הכשת נחש, ממלא את דממת החדר, ומציפו בעשן
לבנבן - אותו עשן שנכנס לראותי ומזהמן באפרוריותו.
הבדידות הנשכחת לא שבה, בשל תחושות שובע ומלאות. אך בעודי עם
עצמי, עם הסיגריות, עם המחשבות הלא נשלטות - הכל עשוי להגיע.
הכל עשוי להפתיע.
רגעים אחדים של עצבות. רגעים שמביאים עמם דמעות מלוחות, אך
מתקתקות. כאב משתחרר, על מנת שיוכל לחדור לתוכי כאב חדש, שיעלם
אף הוא באחד הימים.
שאיפת העשן, והחזקתו כמו בשבי בתוך גופי. לא רוצה לשחררו, אף
הוא מסרב להשאר בתוכי - הוא רוצה להמשיך, רוצה לצאת החוצה. עשן
בוגדני, אף הוא נמנע מלהשאר. ובזאת מגיחה הבדידות. הבדידות
הניצחית, המוצאת את נחמתה ברגעים מסוימים שמעוררים רצון עז,
רצון שלא נגמר לעולם לשוב אל עולם השחור. עולם בו אין דבר ויש
למעשה, הכל. בדידות היוצרת מצב שהמיתה תהיה הפתרון היחיד הנמצא
באופק. ומיתה שלווה מיתה שחורה, כמובן, תוכל להפסיק את קיומי
המעיק, את מחשבותי הטורדניות, את יסורי ואת עולמי שלי.
אך מחשבה אחת לעולם לא תחדל מלהתקיים. מחשבה מתוקה, מחשבה
אוטופית, במקצת, על כך שעשוי להיות יותר טוב, או לחלופין -
יותר גרוע.
ובעוד כאבי שלי מתפשט ומתפורר, לאט לאט - כך גם הסיגריה מגיעה
לקיצה. שאיפות אחרונות, ניסיונות קלושים של מיצוי מוחלט של דבר
בעל פוטנציאל רב להחביא ואף להעלים את יגוני, המאיים לשוב בכל
שניה מחיי. ועם כיבוייה של אותה שניה, או כמה רגעים מחיי -
מהדהדת המחשבה של חזרה להכל. חזרה לכל מה שהיני, לכל השמחה
והאהבה.  השגעון והטירוף. התסכול והעצב - אך אין ביכולתי למנוע
מצב שכזה, אין ביכולתי לאבד חלק כה נכבד ממה שהיני. לא אוותר
על זאת, בשלב זה.