מיכאלו נולד על גדותיו של הטיבר,  למרגלות הוותיקן המציץ ממרום
כיפתו הגדולה על ילדים שמלאכי שיש לבנים מאוננים להם בחשיכה
החמה אל תוך השמיכה שהניחו על ראשם ובטוחים שעד הבוקר בוודאי
יתעוורו.

אבל כשהגיע לארץ היה בטוח שמיכאלו נשאר שם ברומא המלוכלכת. כאן
הוא יהיה מיכאל של משרד הפנים, או מיקי כמו שהציעה המורה-
החיילת שלימדה אותו באולפן בקיבוץ, והייתה קטנה ממנו בשנה או
שתיים. אבל היות והיה בחור צנום ונמוך וגם לא הצליח ללמוד היטב
את השפה הקשה הזו שמילותיה לא מתנגנות, התייחסה אליו כאל ילד.

אחרי שסיים את למודי האולפן שממילא לא הביאו לו תועלת שכר דירה
קטנה ברחוב מסדה בהדר בחיפה, רחוב ישן , שהזכיר לו את רחובותיה
של רומא שלו שגעגועים אל חומה של אימא ומראה כביסה צבעונית
תלויה לרוחב הסמטאות , היו פוצעים אותו מדי יום ובעיקר בלילות
לפני השינה שהתעקשה לא לחבור אליו.

היות ועלה בגיל בוגר, לא היה מחויב לשרת בצבא, , שמח שכן לינה
באוהלים קרים ומטווחים בנשק ישן, הספיקו לו כבר בטירונות
המקוצרת שעבר . תחילה חשב מיקי,כדרכם של רומנטיקנים-ציוניים
שיוכל להיות לוחם בסיירת של הצנחנים,אבל כשאמרו לו שחובתו רק
לעבור טירונות, אנחה של רווחה נמלטה מפיו אל פנים בטנו של
מיכאלו.

מצא עבודה מהר מאד אצל משרד רואי החשבון ברקוביץ את ברקוביץ
בע"מ, היה מחשב את חישובי המשכורות וחישובי הרווחים של מפעלים
אחרים, ובכל חמישה עשרה לחודש היה מקבל את משכורתו שלו, ושולח
קצת לאימא שתחשוב שהוא עשיר גדול ויכול לפרנסה, ואחרי שהיה
משלם את שכר הדירה למר ברקוביץ האחר, היה יורד לרחוב העצמאות
,ליד הנמל, מחפש לעצמו אישה לבילוי של שעות ספורות.

במשרד העריך אותו אדון ברקוביץ כעובד חרוץ ושתקן. לא השתתף
ברכילויות של העובדים. לא יצא לאכול צהרים במזנון של חיימו
שכול העובדים היו יוצאים אליו,לא בשל נפלאות השקשוקה שהכין אלא
בעיקר בגלל ההזדמנות לפטפט ולחזר אחרי המזכירות שהגיעו
מהמשרדים של עורך הדין וויס ובלנק, אסנת החתיכה של המשרד,
והמוני התלמידות של סמינר המורות והגננות שהיו עוברות שם בדרכן
הביתה.

מיקי היה פורס את מפית הנייר ואת הז'ורנל שאימו שלחה לו כל
שבוע בדואר השכונתי,ויושב לבדו.חולם , רוצה כל כך להיות חלק
מהחברותה הזו.אבל לא יכול שכן מיכאלו נמוך ורזה ואינו גברי כמו
האחרים שראה בסרטי הטלוויזיה הישנה שהייתה בדירתו. אפילו הזונה
, שהעדיף אותה על חברותיה, בימי קבלת המשכורת, חשבה שהוא ילד
ושאלה אותו פעם אם אימא מרשה לו ואם אימא יודעת. ומיכאלו רצה
לענות לה, שאימא רחוקה ולא יכולה לתפוס אותו וגם האפיפיור כבר
לא מסתכל עליו בלילות, אבל לא יכול היה להסביר לה את כל הדיבור
הארוך הזה בשפה שאי אפשר לשיר בה אופרה של מילים. ושתק.

חשב שהשאיר את מיכאלו אי שם, בפיאצות של רומא, או בתחנת הרכבת
טרמיני שם אימא הביטה בו נמוכה וקטנה מתמיד מנופפת בידה ואפילו
לא בוכה. אבל מיכאלו לא רצה לעזוב. התעקש שלא ללמוד עברית, לא
להבין איך משלמים לנהג של אוטובוס רק אחרי שעולים אליו, ולכן
המשיך לנסוע בכרמלית שהייתה המטרו של חייו הקודמים.

פעם אחת כשהיה בסניף הדואר הראשי של הדר בחיפה, כי אימא שלחה
לו חבילה גדולה שרצה לקבל אותה בלי מכס. ראה שם בחורה נחמדה ,
לא כל כך צעירה, ולא כל כך יפה, והסתכל טוב על האצבעות, ולא
ראה טבעת נישואין. כשהבחין שהיא מתקשה בהסבר לפקיד השמן ,
התנדב מיקי לעזור.
אחרי שהיא שלחה את החבילה שלה לרוסיה, והוא קיבל את שלו
מאיטליה. הוא שאל את הבחורה בעברית המגומגמת שלו, בחור טוב
רוצה אישה נקייה.
היא אמרה "בסדר" והלכו יחד שותקים לדירה שלו .  קצת הצטער בדרך
שלא קנה משהו שיהיה בבית לכבד את הבחורה. אחר כך היה לא נעים
כבר, כשהבחורה רצתה לנקות את הדירה, אבל ראתה שנקי ומסודר כבר.
שאלה אותו "כמה כסף בשביל נקייה?" והוא חשב שהיא בחורה טובה,
אבל היא בעצם עוד זונה. ורק אחרי שהיא הלכה נעלבת והוא אפילו
לא ליווה אותה לכרמלית, הוא חשב שאולי עדיף בלי לדבר בכלל.
ואחר כך לא דיבר יותר עם בחורות בכלל.

גם לא כשאסנת, הפקידה של אדון ברקוביץ הצעיר הציעה לו לרדת יחד
לאכול צהרים, וכולם במילא ידעו שהיא הזונה של אדון ברקוביץ
הזקן וגם יש לה חבר בים שמביא לה בושם ומתנות. וכל זה לא מפריע
לה לעמוד ליד השולחן של מיקי עם חצאית צרה, וחולצה שכפתורה
העליון פתוח ולהתכופף אליו לתת לו את המאזן החודשי.

אולי רצתה להיות ידידותית אליו, אולי רצתה להתחבב עליו. אבל
הוא נבהל בכלל מהאפשרות שאישה, תדבר איתו,עם מיכאלו ,תביט
לעיניו החומות,תיגע בידו ,תיגע בנפשו.
הרי אישה מהסוג הנשי הזה ,זו אחת שעליה רק חולמים בלילות
ונוגעים בעצמך כנידון לאוננות חיים ורק עינו של האפיפיור מציצה
מעל כיפת הוותיקן.