"את מדהימה, כ"כ יפה"הוא אמר. "גם אתה" אמרתי ולא התכוונתי "מה
הייתי עושה בלעדיך?" התכוונתי. הסתכלתי עליך והמשכתי לנקות,
אתה שטפת כלים וחייכת. עברתי ליד המראה בזמן שניקיתי את הכיור,
הסתכלתי על עצמי השבורה, החיוורת, האדישה. תיארתי לעצמי שזה
יהיה ככה, כלומר שאני לא אהיה מאושרת, אבל לפחות חשבתי שתהיה
לי אהבה. המשכתי לנקות. "כואבת לי הבטן" צעקתי לך במרירות,
אולי קיוויתי שהצעקה תחדור לך לבטן ותכאב לך כמו לי. "זה בטח
מהאקונומיקה" צעקת לי צעקה בנאלית, אופיינית כ"כ. זה לא
מהאקונומיקה המזדיינת רציתי לצעוק, וזה גם לא מהסלומון המעושן
שאכלתי אתמול, במסעדת האשליות שלקחת אותי אליה ליום ההולדת שלי
אתמול בשביל שאני אחשוב שכיף לי נורא. זה לא עבד. הלכתי לישון,
הוא הצטרף בשעה הרגילה. אנחנו מסתובבים יחד ברחוב מחזיקים
ידיים בזמן שאני נקרעת לחתיכות קולאז' יפות ודקיקות, אתה
מחייך. המשפחה שלי מופיעה ומנסה לאסוף אותי אבל החיוך שלך משבש
להם את המציאות, רציתי לצעוק שלא יסתכלו על החיוך שלך כי בסוף
גם הם יהפכו למפוחלצים,אבל גם עליכם הוא הצליח לעבוד, שהחיים
שלי מלאים. מלאים בצמר גפן!. "בוא!" צווחתי בכאב מצמרר,"בוא
כבר". הקירות נשרטו. הגעת לאמבטיה והסתכלת עליי מבעד לשינה.
"תחזיק לי את השיער" פקדתי. החזקת . התחלתי להקיא את כל הצמר
גפן, "כמה רומנטי", ניסית להצחיק. אני לא צריכה את הבדיחות
שלך, אני לא צריכה את החיוכים שלך, אני לא צריכה את המחמאות,
את האשליות. אני רק צריכה שתחזיק לי את השיער בזמן שאני מקיאה
את עצמי מתוכי.