[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שב לול
/
השפם של סבא

כשסבא שלי היה מתחיל למשש את השפם הקטן שלו במן תנועות עצבניות
מיד הייתי מפסיק כל דבר שאני עושה ובא לשבת לידו, ידעתי שבתוך
כמה רגעים הוא יתחיל לספר לי את אחד הסיפורים שלו, ואני אשב
מרותק מולו, עם סוכריה בפה. אין ספק שאם הייתי עושה רשימה כל
הדברים שאני בחיים לא אהיה מוכן להפסיד בעד שום הון שבעולם, אז
הסיפורים של סבא שלי היו בטוח נמצאים גבוה באותה רשימה.

לסבא שלי היה שפם קטן כזה ואפור. פעם, כשהייתי יותר קטן, חשבתי
איך הוא היה נראה אם לא היה לו את השפם וכששאלתי אותו אם גם
כשהוא היה קטן היה לו שפם, אז הוא אמר שלא, בדיוק כמו שלי אין
שפם. ביקשתי ממנו שיראה לי תמונה שלו, בלי השפם והוא רק משך
בכתף ואמר שכל התמונות שלו מלפני המלחמה הלכו לאיבוד כשהוא עלה
לארץ, בדרך, באוניה. הוא אמר גם שהוא חושב שנותרה רק תמונה אחת
שלו, לבוש יפה בחליפה ביום שכולם הלכו לחגוג לאח הקטן שלו
בר-מצווה והביאו במיוחד צלם שיצלם את כל המשפחה. "בהתחלה צילמו
את כולם: אמא, אבא, כל האחים שלי ואותי. אחרי שעשינו תמונה אחת
גדולה של כולם, פנה אליי הצלם וביקש לצלם גם אותי". סבא לא
הפסיק לגעת בשפם שלו ואני ידעתי שהוא מספר לי שוב את אחד מאותם
סיפורי ילדות שלו. הוא המשיך ואמר שחשב שהצלם בוודאי מתבלבל,
ושהוא רק האח הגדול וזה אחיו הקטן שחוגג בר מצווה ורק אותו
צריך לצלם. כל תמונה באותם ימים עלתה המון כסף ונראה היה לו
מיותר לצלם סתם תמונה של מישהו. "הצלם נופף בידו לביטול ואמר
שאין כאן שום טעות, הוא רצה לצלם אותי ולא את אחי והבטיח שלא
יגבה על התמונה אגורה אחת שחוקה. זה היה מוזר", סבא ציין,
"מוזר מאוד". סבא נשען על הכיסא לאחור, "הצלם צילם שתי תמונות
- אחת הוא נתן לי וביקש לא לספר על כך לאיש ואת השניה לקח הוא
לעצמו ולא שמעתי ממנו יותר. את התמונה שמרתי תמיד במקום אחר
מכל התמונות שלי. אני לא יודע מה בה כל כך מיוחד, אבל משהו בה
גרם לי להרגיש אחרת מאשר כל שאר התמונות שהיו לנו אז. זו
התמונה היחידה ששרדה מתקופת נערותי, כל שאר התמונות אבדו באותה
מזוודה שלא עלתה על האוניה ושלא נודע דבר אודותיה". סבא הפסיק
לגעת בשפם ועבר לשפשף את מצחו חרוש הקמטים, היה נראה שהוא מאמץ
את ראשו להיזכר בשאר פרטי המקרה או כאילו משהו הטריד אותו. רק
לאחר כמה רגעים של שתיקה, הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו ושלף
משם סוכריית טופי. "רוצה?", שאל. "כן", השבתי באושר והוא נתן
לי את הסוכריה וליטף לי את הראש ואמר "אתה ילד טוב". לא היה
מאושר ממני באותו רגע.





מהיום שאני זוכר את עצמי, סבא שלי היה מספר לי סיפורים, כל
מיני סיפורים. הוא אהב לספר לי על איש אחד שהיה מרבה לטייל
בעולם לפני המון שנים ועל החוויות שלו מהמסעות הארוכים לכל
המדינות הרחוקות אליהן היה מגיע. הוא תיאר לי לפרטי פרטים איך
בפרס הרחוקה הערים אותו אדם על השאה הפרסי והצליח להוציא
מהמדינה שטיחים שעיטרו את ארמונו והיו שווים הון תועפות. הוא
תיאר לי כיצד האיש אימן בדרום צרפת חזירים על מנת שיוכלו להריח
ולמצוא פטריות כמהין שהיו שוות את ערכן בזהב ואיך חצה את סין
הגדולה בשנתיים והתגבר על שודדי דרכים אכזריים וניצל מפגעי
הטבע לא אחת. סבא אהב לספר לי את כל מאורעותיו של אותו איש
עלום ובכל פעם היה דואג לתבל את קורותיו במידה שונה, בכדי
ליצור עניין. אני הייתי מוקסם פעם אחר פעם מחדש לשמוע את כל
העלילות שנשמעו כמעט מופרכות ולא אחת הייתי משוכנע למדי שאלו
הן בדיות, פרי דמיונו המפותח של סבי. עצם העובדה שמעולם לא טרח
לגלות לי את זהותו של אותו אדם, גם כשדחקתי בו, רק יצרה אצלי
את התחושה שכל הסיפורים הללו היו מעשיות ותו לא. אפילו אמא
הנידה ראשה בשלילה כששאלתי אותה אם היא זכתה לשמוע את קורותיו
של אותו איש מסתורי בילדותה. "לסבא שלך יש דמיון מפותח", הייתה
אומרת ובכך משאירה את התעלומה עומדת בעינה.

היו גם סיפורים מחייו האישיים של סבא. אהבתי אותם לא פחות
ולעתים אף יותר. הוא הרבה לספר לי כיצד עלה באופן לא חוקי
לפלשתינה מתחת לאפם של הבריטים, כמה חודשים לפני שמלחמת העולם
השניה החלה ובכך זכה לגורל טוב יותר משאר בני עירו שהובלו
למחנות הריכוז. הוא נהג לספר לי על ימי הצנע שהונהגו בארץ
בשנותיה הראשונות ועל הברחות האוכל והמסעדות הלא חוקיות שפעלו
בכל מקום וגם על המלחמות הקשות, שהיו לנו עם מדינות ערב
השכנות. את הסיפורים היה מספר בעיקר בערב, לאחר שהעיתון כבר לא
היה מעניין אותו והוא היה מסיים את הנימנום הקבוע בשעת בין
הערביים. כך, כשהיה יושב על כיסא העץ שלו ופניו מופנות אל עבר
המרפסת, מביט אל העולם שבחוץ ומלטף את שפמו, ידעתי שהוא מוכן
ומיד הייתי רץ להתיישב לידו ואולי לזכות בסיפור וסוכריה. הייתי
זוכה לשמוע כמעט על כל קורות חייו המרתקים, אך רק על דבר אחד
לא היה מוכן לספר בשום פנים ואופן -על סבתא. אמא אמרה שמאז
שסבתא נפטרה, סבא איבד חצי מהלב שלו והוא לעולם לא התגבר על
אובדנה.

ובכן, כמו שאמרתי, לסבא היו סיפורים בשפע. אני מניח שרובם
נכונים ואולי בכמה מהם היה משנה מעט את הפרטים בכדי להוסיף בהם
עניין, אבל היה סיפור אחד מיוחד, שנראה לי שהוא אהב יותר מכל
ואותו שמעתי גם יותר מכל סיפור אחר. את הסיפור הזה היה נוהג
לספר לי כשמצב רוחו היה טוב במיוחד ומעולם לא שינה בו פרט אחד.
הסיפור היה על מקרה שקרה בימי צעירותו בעיר הולדתו ביסטריצה.
"איך אתם, הנוער, קוראים למקום כזה היום?", היה נוהג לפתוח
בשאלה הקבועה. "חור!", הייתי משיב בצהלה. "העיר הזו הייתה
חור", היה חוזר אחרי, "עיר אפורה, קטנה ומסכנה. אבל היינו חלק
מאימפריה גדולה, האימפריה האוסטרו-הונגרית". "סבא, נכון שזה
היום התחלק לרומניה, אוסטריה והונגריה", הפגנתי ידע. "כן", סבי
היה משיב, "אבל אז היינו אימפריה. ולאימפריה, כמו לכל אימפריה
היה קיסר ולקיסר שהיה חשוב ונערץ היה יום אחד יום הולדת". "בן
כמה הוא היה?", שאלתי תמיד, יודע שהתשובה תשאר עלומה, "אני לא
זוכר, משום מה אני לא מצליח להיזכר. אבל יום ההולדת שלו היה
יום חג. כל הרחובות היו מקושטים לכבודו ובכיכר המרכזית של העיר
הייתה מנגנת תזמורת ואנשים היו באים לרקוד ולשמוח ולא היינו
הולכים לבית הספר. זו הייתה חגיגה גם לנו, הילדים".
ניסיתי לחשוב אם גם פה אפשר היה לעשות יום חג בכל פעם שלנשיא
או לראש ממשלה היה יום הולדת וזה נראה לי מוזר, אך בהחלט רעיון
מעניין. סבא המשיך, "אבל היה יום אחד לקיסר היה יום הולדת והוא
החליט שמכל עיר ברחבי הקיסרות שלו הוא צריך לקבל מתנה", סבא
נגע קלות בשפם, "המצב לא היה טוב באותם ימים ובגלל שאנחנו
היינו יהודים היינו משלמים כמעט פעמיים מס ממה שהיו משלמים
הגויים. לא היה אז צדק ובכל זאת הסתדרנו." גם במרחק זמן של
חמישים שנה זה הרגיז אותי היחס המחפיר שסבא שלי קיבל ויצא לי
מן 'אוףףף'. "כן, היו ימים קשים, אבל החזקנו מעמד. רק שביום
ההוא יצא צו רשמי מטעם ראש העיר המצווה על ראש הקהילה היהודית
להעניק את המתנה לקיסר בשם העיר כולה ותוך שבוע עליו להתייצב
אצל ראש העיר עם המתנה או שהנכס החשוב ביותר שיש ליהודים ילקח
בכוח. כמובן, שזה לא היה הוגן, אבל לא יכולנו לעשות דבר. הרב
שלנו הלך לדבר על ליבם של הפקידים בעיריה ולשכנע אותם כי
ליהודים אין דבר מה בעל ערך. זה כמובן נפל על אוזניים ערלות
והזמן החל לאזול". סבא שלי היה לוקח בדיוק בנקודה הזו הפסקה
קטנה ומושיט לי סוכריה שהיה מוציא מכיסו. לקחתי את הסוכריה
ושמרתי אותה בצד, לסוף הסיפור.
"במשך כמה ימים התאספו היהודים, תושבי העיר בבית הכנסת ומנסים
לטכס עצה ולחשוב על רעיון כלשהו למתנה עבור הקיסר או לחילופין,
כיצד לצאת מהצרה הצרורה אליה נקלענו. הפחד הגדול שלנו היה
שיקחו מאיתנו את ספר התורה שהיה בבית הכנסת שהיה יקר וקשה היה
למצוא לו אחד אחר, חלופי, באותם ימים. אני זוכר שאבי הגיע ערב
אחד הביתה ושיתף את כולנו בבעיה שבה אנו כולנו נמצאים ואני
הלכתי לישון טרוד מאוד באותו לילה. בבוקר שלמחרת הסתובבתי בעיר
וניסיתי לחשוב על פיתרון לבעיה הקשה. במשך שעות הסתובבתי
ברחובות, חושב מחשבות ואז כמעט ודרכתי על גללי סוסים יבשים
שהיו פזורים ברחוב. בעטתי באחד מהם ואז עלה בראשי הרעיון". סבא
החל לחייך את החיוך הגאה שלו. "רצתי אל בית הכנסת וביקשתי לדבר
עם הרב, אך הוא עסוק בתפילה. בינתיים התייעצתי עם שמש בית
הכנסת והוא הסכים שהרעיון טוב, אך היו חסרים בו מספר דברים.
כשהרב התפנה, התיישבנו שלושתנו: השמש, הרבי ואני סביב לשולחן
קטן בחדר צדדי. אני זוכר שהתרגשתי נורא לשבת ולדבר איתם כך.
הרב הקשיב לדברי בעניין רב והרבה להנהן עם הראש. בערך כמו שאתה
עושה, כשאתה מקשיב לסיפורים שלי", פנה אליי סבא ואני חיכיתי
לרגע שיוריד את ידו הכבדה על ראשי במן מחווה כזו. והוא לא איחר
לעשות כן. "השמש אמר שחסר רק המניע והציע הצעה - אחד הדברים
שהיהודים שנואים בגללם הוא תוחלת החיים הארוכה שלהם יחסית. אז
לא ידענו הרבה אודות היגיינה ונקיון, אבל מסתבר שחלק מהמנהגים
שלנו, כיהודים, שהשתרשו עם הדורות כגון נטילת ידיים לפני כל
ארוחה, שמרו עלינו מפני מחלות. כמובן שגם לא היינו אוכלים את
בעלי החיים הטמאים שהיו אוכלים הנוצרים וכנראה שהיה בכך חלק
מהבריאות הטובה יחסית שהייתה לנו וזו הייתה עוד סיבה מצוינת
עבור הנוצרים לשנוא אותנו. בכל אופן, סיבה זו שימשה כמניע
מצוין. סיכמנו כל אחד על חלקו במשימה המשותפת ואני יצאתי החוצה
שמח וטוב לב.", סבא התקשה להסתיר את החיוך הרחב ואני הייתי
מאושר כמוהו.
"יום למחרת אני רצתי אל השוק בקצהו השני של העיר, השוק שבו היו
באים כל הגויים לקנות מצרכי מזון והתחלתי להפיץ שמועה על כלי
קדוש שיש בבית הכנסת המעניק לבעליו אריכות ימים. קיוויתי שהיה
די בשמועה הזו בכדי לשכנע את האנשים, אחרת כל התוכנית שלנו
הייתה יורדת לטמיון. כך עברתי איש איש וסיפרתי לו על החפץ
המיוחד שהיהודים מתפללים אליו בבית הכנסת. ביום שבו היינו
אמורים לתת לראש העיר את המתנה עבור הקיסר אסף הרב שלנו את
אנשי הקהילה בבית הכנסת לתפילה מיוחדת. אף אחד לא ידע על
התוכנית שלנו, בכדי שלא תתגלה חלילה. באותו ערב הוא הציב במרכז
בית הכנסת שולחן עץ מהודר ועליו מפה לבנה ופמוטים עם נרות
דולקים בכל פינה ובאמצע השולחן הונח לו כלי, עטוף בבד משי
צחור. התפילה נמשכה שעה ארוכה ותוקפו של הצו כבר פג. לפתע,
פרצו שומרים חמושים את שער בית הכנסת ומיהרו אל עבר הרב. הרבי
חטף מעל השולחן את הכלי עם בד המשי וניסה להימלט. השומרים דלקו
אחריו ולא התקשו לתפוס אותו, הם היכו אותו בראשו ולקחת מידיו
את הכלי. כל היושבים היו המומים בראותם את השומרים עוזבים את
המקום עם החפץ הלא ברור, אבל אני ראיתי את עיניו של הרבי
מאושרות, למרות הדם שהחל לרדת מראשו. הם בלעו את הפתיון".
כמובן שכבר ידעתי מה הייתה המזימה המחוכמת של הרבי, השמש וסבי,
אך זה היה החלק האהוב עליו ולא הייתי מונע ממנו לספר אותו בעד
שום הון. "הרבי והשמש לקחו כלי זכוכית ולתוכו תחבו גללי סוסים
יבשים וקצת קמח, על מנת להסוות את המראה והריח, את הכלי אטמו
וכיסו בבד משי לבן. אני ידעתי שהשמועות על הכלי שמעניק לנו
חיים ארוכים יגיעו לאוזניו של ראש העיר, אבל לא האמנתי שהוא
ישתכנע בזמן כה קצר שאכן דבר שכזה אכן קיים והסתבר שאכן זה
קרה. בסופו של דבר יצא שקיסר הממלכה האוסטרו-הונגרית קיבל
מאיתנו היהודים כלי מלא ב...", "חרא!" צעקתי, משלים את המשפט
של סבא ושנינו צחקנו בקול.
זה היה האות לפתוח את עטיפה הסוכרייה ולאכול אותה. "אולי תספר
לי גם אתה סיפור?", ביקש סבא, כמו שהוא מבקש לעתים קרובות.
"אבל אין לי סיפורים", השבתי בהתנצלות. "אני בטוח שיש לך",
אמר, "אתה רק לא רוצה לספר לי". "סבא, גם אם היו לי סיפורים,
אני לא הייתי יכול לספר אותם יפה כמו שאתה מספר", ניסיתי לתרץ,
"וגם אם כן, אני אוהב יותר שאתה מספר לי סיפורים". "נו, נו,
יום אחד גם לך יהיה נכד ומי יספר לו סיפורים?", שאל. "אתה!",
השבתי לו, קורן מאושר והוא רק חייך.





אני משוכנע שלכל אחד יש בוקר כזה שהוא קם ומשהו באוויר אומר לו
שהיום לא יהיה עוד יום רגיל וכל דבר שקורה רק סוחף אותך עמוק
יותר למערבולת של מאורעות שמטלטלים אותך לכל עבר ומשחקים
ברגשות שלך כאילו היו דוקים. כזה היה אותו בוקר. בוקר שהתחיל
כמו כל בוקר אחר - קמתי מהמיטה, התלבשתי, לקחתי מהמטבח את
הסנדוויץ' שאמא הכינה לי והלכתי בדרך הקבועה לבית הספר. הדברים
התחילו להתגלגל בשעה עשר, בהפסקה הגדולה, כאשר עידו ויואב
ניגשו אליי ואמרו שהם רוצים את הסנדוויץ' שלי. לא הבנתי בהתחלה
למה הם נטפלים דווקא אליי וניסיתי להרחיק אותם ממני, אבל הם לא
ויתרו ולקחו אותי לאחת הפינות בחצר בית הספר. "מה רע באוכל
שלכם?", שאלתי בכעס. "הוא לא טעים כמו שלך", השיב יואב ועידו
אחז אותי חזק בחולצה וכמעט הרים אותי באויר. "אני אגיד למורה",
איימתי והם רק צחקו כשאני הרגשתי מכה חזקה בבטן שגרמה לי
להתקפל. הסנדוויץ' שהיה ארוז בתוך שקית נפל לרצפה ושני הילדים
חטפו אותו והתרחקו משם מלווים בקול צחוק מתגלגל. אמרתי לעצמי
בפנים שאני ילד גדול ואני לא אבכה בגלל שני בריונים מטומטמים,
אבל הכאב הגדול היה של ההשפלה, כאב שליווה אותי בכל אותו יום.

כשחזרתי מבית הספר אמא ביקשה ממני ללכת לרחוץ ידיים ולשבת
לאכול. האוכל היה מוכן על השולחן והריח עשה אותי אפילו עוד
יותר רעב ממה שכבר הייתי. סבא ישב בפינה שלו בסלון, עם העיתון
שלא מש מידו, ספק מנמנם, ספק קורא. "סבא לא אוכל?", פניתי
לאמא. "סבא כבר אכל, עכשיו תורך". התיישבתי לאכול ואמא נשענה
על הקיר בפתח המטבח והתבוננה בי כל העת. "מה קרה שאתה שקט
היום?", ביקשה לדעת. לא עניתי והמשכתי ללגום לגימות ארוכות
וחרישיות מהמרק וביקשתי תוספת. אמא הרגישה שמשהו לא בסדר
וניסתה לדובב אותי, אך לשווא. סבא התעורר בינתיים והביט בי,
תוך שהוא מלטף את השפם בתנועות הולכות ומתחזקות. לא רציתי
לשמוע את סבא מספר לי שום סיפור, כל מה שרציתי הוא שיהיה לי את
הכוח להחזיר חזרה מכות לשני הילדים שגנבו ממני את ארוחת הבוקר
שלי. "יש לי סיפור בשבילך", קרא סבא מהמרפסת. "אני לא רוצה
לשמוע סיפורים", אמרתי בטון כעוס והפניתי את גבי אליו. "אתה
תדבר אל סבא שלך יפה, שמעת?!", נזפה בי אמא ואני זרקתי את הכף
ורצתי אל החדר שלי, טרקתי את הדלת אחרי וזרקתי את עצמי על
המיטה. חלפו להם כמה רגעים, עד שיכולתי לשמוע שוב את קולו של
סבי, מחוץ לדלת, מבקש ממני לצאת. רציתי שילך, אבל משהו מבפנים
אמר לי לצאת אליו וכעבור דקה יצאתי החוצה עם עיניים אדומות
ומבט עצוב. "אתה רוצה לספר לי מה קרה", שאל סבא. "לא.", עניתי,
ומשכתי בכתפיים. "טוב, לא צריך", החזיר והחל ללכת חזרה לכיסאו.
הרגשתי כמו מטומטם באותו רגע והחלטתי שאני מספיק גדול להתגבר
על מה שקרה והלכתי אל עבר המרפסת, שם סבא שלי היה כבר ישוב על
הכסא שלו.

"סבא, איך הכרת את סבתא", שאלתי, רואה את סבא שלי קורא עיתון
בעיון ולא מגיב. "סבא אני מצטער", התנצלתי, "תספר לי איך הכרת
את סבתא בבקשה". אמא שהייתה עסוקה במטבח, סובבה את ראשה לאחור
וקראה בקול "אתה לא מספר לו את הסיפור על פליישר אני מקווה".
סבא נאנח, "אמא שלך לא נותנת לי לספר, אולי עדיף באמת שלא".
"אבל אמא", צעקתי חזרה לאימי במטבח, "למה?". אימי הגיעה אליי
ופנים זעופות אמרה שלא כדאי שאני אלמד מהשטויות שעשה סבא
בצעירותו והיא מבטיחה לי לספר את הסיפור בעצמה כשאני אהיה גדול
יותר. לא השתכנעתי, רציתי שסבא שלי יספר לי איך הוא הכיר את
סבתא ולא אף אחד אחר. "למה לא באמת?", התערב סבא, ראשו עדיין
שקוע בעיתון. "כי הנכד שלך לא צריך לקבל ממך רעיונות. זה
למה.", אמא רגזה עליו. סבא הוריד את העיתון לרצפה וקם לעברה.
הוא נגע קלות בשפם, זה דגדג לו בפנים, אפשר היה להרגיש את זה,
"אני גידלתי אותך, לא?". "נו, ויכולת לעשות עבודה קצת יותר
טובה", אמא החזירה לו אבל הרגישה קצת מאויימת מאביה. "אני חושב
שהוא ילד גדול והוא יידע איך לקבל סיפור כזה", המשיך בנימה
כועסת מעט. הוא פנה אליי וקרץ בעינו. היה קשה לי לחייך, בכל
זאת עבר עליי יום מרגיז בבית הספר. סבא הכניס יד לכיסו והושיט
לי סוכריה קטנה. "מה זה!?", תמהה אמא. "סוכריה. מה זה כבר יכול
להיות?", אמר סבא בקשיחות. "אתה תהרוס לו את השיניים", אמא
אמרה בייאוש. "לא מסוכריה אחת", החזיר לה סבא, "אף אחד עוד לא
מת מסוכריה". אמא חזרה למטבח מובסת. אולי לא היה לה כבר את
הכוח להתמודד עם סבא, אולי הבינה שצדק והיא התעקשה סתם. כך או
כך, סבא אמר לי לבוא לשבת איתו וכך אני זכיתי בפעם הראשונה
לשמוע איך הוא הכיר את סבתא.

סבא התיישב בכסאו ושקע בו. אני התיישבתי מולו, על השטיח,
מתבונן בו ומנסה לקלוט כל פרט וכל תנועה שהוא עשה. חלפו להן רק
כמה שניות עד שסבא תפס את השפם בעדינות בשתי אצבעותיו וסגר
עליו במין תנועת מלקחיים. כך חזר מספר פעמים על הפעולה, זה היה
הסימן שהוא מוכן. "אתה זוכר את סבתא?", שאל. "אני זוכר קצת, לא
הרבה", עניתי. "היא הייתה אישה נאה בצעירותה", נאנח, "זה אולי
אבד עם הזמן, אך חריפות שכלה וטוב ליבה לא נשחקו במאום במרוצת
השנים". סבא החל לקמט את המצח שבו, בצורה שבה הוא נראה חושב
בצורה מאומצת. הוא כבר ידע בדיוק מה הוא הולך לספר, למרות שאת
הסיפור הזה אני שמעתי רק לראשונה באותו יום.
"סבתא יהודית, זכרונה לברכה", אמר לבסוף, "הייתה הילדה הכי יפה
בעיר. אפילו הגויים, ימח שמם!", סבא הרצין, "אפילו הם לא יכלו
להתעלם מיופיה, כי גם כשהיה מגיע החורף ואת השמש לא היינו
זוכים לראות, יופיה של סבתא שלך היה זורח על כולנו ונותן לנו
מקור של אור". סבא הפסיק לגעת בשפם והחל מעסה את אחת מרקותיו
באיטיות. "שבעה אחים היו לי, אתה כבר יודע", הנהנתי עם הראש
להסכמה, "ילדים טובים היו כולם, חוץ מיצחק. אווו...יצחק, יצחק.
כמה מכות שהוא לא קיבל מאבא, הוא לא הפסיק להשתולל ולעשות לנו
צרות. הוא היה גונב לחיה השכנה את הפשטידות שהייתה מכינה והולך
לאכול אותן עם החברים שלו. אמרתי לו הרבה פעמים - יצחק, אבא
יתפוס אותך ויהרוג אותך, אבל הוא?! הוא היה אומר לי אל תדאג
הוא בחיים לא יתפוס אותי ובכל פעם שחיה הייתה נכנסת אלינו
הביתה יצחק היה מתחבא וכשהיה חוזר כמה מכות שהוא היה מקבל...".
סבא נעצר. "סיימת עם הסוכריה?", סטה לרגע מהסיפור. הנהנתי שוב
עם הראש לשביעות רצון. "הנה, קח עוד אחת, אבל זו האחרונה. זה
באמת הורס לך את השיניים". לקחתי את הסוכריה בשמחה והכנסתי
אותה לפה. ידעתי שלסבא יש עוד כמה בכיס ואם אני רק אבקש הוא
יתן. "ובכן, יום אחד ראיתי אותו שוב נכנס דרך החלון לבית של
חיה ולא יכולתי לראות איך הוא לוקח משם את הפשטידה ואחר כך
חוטף מכות. צעקתי לו יצחק, יצחק, אבל הוא לא רצה לשמוע. מיד
רצתי אליו ותפסתי אותו ברגל, שלא יוכל להיכנס. יצחק התעצבן,
אוי כמה שהוא התעצבן והוא ניסה למשוך את הרגל חזרה." ניסיתי
לדמיין את סבא בסיטואציה הזו וראיתי אותו איך הוא מושך לאח שלו
את הרגל בכוח וזה שעשע אותי. סבא הבחין בחיוך שהתחיל לנבוט על
שפתיי. "זה מצחיק אותך, הא?!", עשיתי 'כן' עם הראש והחיוך פרח.
"ככה יצחק מושך אותי", המשיך, "ואני מושך אותו במשך כמה דקות
ואז שמענו את חיה, מתקרבת. יצחק, קראתי לו. יצחק, חיה מתקרבת,
אמרתי ושנינו ראינו אישה גדולה, עבת בשר הולכת וקרבה. יצחק
נבהל ונתן לי בעיטה ברגלו החופשית. אני נהדפתי אל עבר הקיר
ממול ונפגעתי עם הראש בקיר". סבא החזיק את צידו האחורי של
הראש, כאילו הוא מרגיש את מקום הפגיעה. "המכה כאבה מאוד ואני
חושב שהתעלפתי לכמה רגעים וכשהתעוררתי ראיתי את יהודית מולי,
מחזיקה לי את הראש ועוצרת עם חתיכת בד את הדם שירד", קצב
דיבורו דעך, "האנושות עוד לא המציאה את התרופה שנוטלת ממך את
הכאבים כמו היד של סבתא שלך", נשמע סבא מתרגש, "ידעתי באותו
רגע ממש שיהודית תהיה שלי יום אחד ויהי מה."
"והתחתנתם?", שאלתי את סבא. סבא צחק. "לא, לא. היינו אז עדיין
ילדים. זה קרה רק כמה שנים אחר כך וזה סיפור אחר בפני עצמו.
"תספר לי סבא? אני רוצה שתספר לי", התחננתי. סבא שתק.

"אבריימלה פליישר", אמר לבסוף. "בריימלה מי?". "א-בריימלה
פליישר", הדגיש בשנית. "מי זה סבא?", חקרתי. "אבריימלה היה הבן
של הקצב שלנו. משפחה אמידה יחסית, מאוד מכובדת. מאוד". "מה
ואיך הקצב קשור לזה?", לא הבנתי. "הקצב לא היה קשור לזה. לא
ישירות בכל אופן, אבל הבן שלו כן". "איך קשור?", הקשיתי. "בוא
אני אספר לך", אמר וחזר לתנועות הקבועות שלו עם השפם,
"אבריימלה פליישר היה אמור להיות השידוך של יהודית". "שידוך?",
הייתי מבולבל. "כן, כשאני הייתי צעיר היה נהוג לשדך בין בני
זוג, היה לנו אפילו אדם אחד שזה היה כל עיסוקו בחיים - לשדך
בין אנשים. ככה לפחות היה מקובל בזמנו. פליישר בא ממשפחה אמידה
של קצבים ויהודית הייתה הנערה הכי יפה, זה היה טבעי שישדכו
ביניהם". התמונה החלה אט-אט להתבהר עבורי. "החתונה נקבעה לכמה
ימים אחרי חג שבועות. היו אמורים לבוא אורחים מרחוק וכבר
התחילו לקשט את המחסן שליד בית הכנסת ששימש כאולם ארועים, כמו
שהיו עושים בכל חתונה.", סבא נעצר והחל שוב להרהר, "הממ...אני
זוכר שהייתי עצבני מאוד אז, היה לי קשה מאוד לקבל את העובדה
שיהודית הולכת להתחתן עם אבריימלה ולא איתי. לי היו משדכים בטח
את הבת של חיה או מישהי אחרת שבכלל לא הייתי רוצה". "ומה עושים
במקרה כזה?", שאלתי. "אין מה לעשות", סבא השיב, "אין מה
לעשות". "אז מה קרה?", המשכתי בקושיות. "מה שקרה זה שאני
החלטתי שאני לא מוותר וגם אם אבריימלה מתחתן עם יהודית, אני
אנקום בו. איכשהו, אני אנקום בו. זה היה רק עניין של זמן עד
שבאתי עם הרעיון ואז חשבתי על משהו", לפתע סבא קיבל מרץ והחל
מספר בהתלהבות, "יצחק עבד עבור אבא של אבריימלה באיטליז והיה
עוזר לו לסחוב את גושי הבשר הגדולים. אבא שלי חשב שאולי ככה
יצחק ילמד מקצוע יהיה בנאדם, אבל יצחק עשה הרבה נזק. אני עד
היום לא מבין איך פליישר האבא החזיק אותו שם. בכל מקרה, אני
ביקשתי מיצחק שישיג את המפתח של הארון הגדול שהיה לפליישר
בחנות, שם החזיקו את כל הכסף, ושישאיר את אחד החלונות האחוריים
חצי פתוח. יצחק אמר שזו לא תהיה בעיה. בינתיים אני אספתי במשך
יום שלם כל מיני שרצים, נחשים וחרקים בשדה גדול שהיה מחוץ לעיר
והכנסתי את כולם לתוך שק גדול. בסוף היום יצחק בא ואמר שיש לו
את המפתח לארון עם הכסף ושהוא השאיר את החלון פתוח", סבא חיכך
ידיו בהנאה ואני הייתי מתוח לשמוע כיצד הסיפור נגמר, "אבריימלה
היה בא בכל בוקר ופותח את הארון ומוציא משם כסף לשים בקופה,
רציתי להבהיל אותו. כל הלילה לא עצמתי עין וחיכיתי לשעה שבה לא
תהיה נפש חיה ברחובות. מתחת לשמיכה הייתה לבוש בבגדים, כשהמפתח
בכיסי ותחת המיטה היו כל השרצים בשק סגור היטב. קצת לפני שהשחר
עלה התחמקתי מהבית מבלי שאף ישמע ורצתי לאיטליז של פליישר
וחיפשתי את החלון הפתוח. מאחור יצחק באמת השאיר את אחד החלונות
הפתוחים, אבל רק בחלקו. זה היה מספיק בכדי שהוא יעבור בו כי
הוא היה רזה ממני, אבל עבורי זה היה צר. לא ויתרתי ובכל זאת
קפצתי כשהשק בידי אל החלון וניסיתי לעבור דרכו, אך הרגשתי שאני
עומד להיתקע. במשך כשעה נאבקתי ככל שיכולתי על מנת להיכנס
פנימה ובאחת מהפעמים ששלחתי את ידי קדימה, השק נתפס בחתיכת
מתכת שהייתה מתחת לחלון והוא נקרע. כל השרצים צנחו למטה לתוך
החנות. זה לא מה שרציתי שיקרה ולכן נבהלתי והשתחלתי החוצה מהר
ככל שיכולתי וחזרתי הביתה. בבוקר שלמחרת גילו אבריימלה ואבא
שלו את כל החרקים והנחשים בתוך האיטליז והשמועה על כך פשטה מיד
בכל העיר. אנשים שהיו רגילים לקנות ממשפחת פליישר בשר במשך
שנים נבהלו כל כך מהשמועות, שהיו הרבה יותר גרועות יחסית למה
שבאמת היה שם, שהעדיפו לנסוע לעיר רחוקה יותר ולקנות שם את
הבשר ולא במקום ההוא. אדון פליישר נעלב עד עמקי נשמתו מתגובת
אנשי הקהילה והחליט שבמעמדו אין הוא צריך לספוג את העלבון הזה
וכצעד ראשון ביטל את חתונת בנו ובשלב השני ארז את כל המזוודות
ונסע עם משפחתו לעיר אחרת.", מבט של שביעות רצון התפשט על פניו
של סבא שכשהוא כמעט זימר את המשפטים הללו.
"ואז התחתנתם?", ניסיתי שוב, "לא. זה לא נגמר כך. אבי ידע ביום
למחרת המקרה שאני האחראי למעשה הזה". "איך הוא ידע?", שאלתי,
"הוא לא היה טיפש", השיב, "הוא ידע שאני אוהב את יהודית והוא
תאר לעצמו שמעשה טיפשי כזה רק יצחק ואני היינו יכולים לתכנן".
"ומה הוא עשה לכם?". "את המכות שקיבלתי כמה ימים לאחר מכן אני
לא אשכח, אך למזלי השמחה שבביטול החתונה פיצתה כמעט על כל
הכאב", סבא זרח מאושר, "אבא שלי לא היה אדם טיפש, אמרתי לך,
למרות שהוא ידע שאני הייתי אחראי למעשה הוא לא סיפר על כך לאיש
משום שידע שאם הוא יספר תוסר האחריות למקרה מפליישר ותעבור
אליי. במקרה שכזה החתונה כנראה לא הייתה מתבטלת, אני לא הייתי
מתחתן עם סבתא ואתה", קרץ לי, "לא היית נולד."

הסיפור הזה חקוק לי עד היום בזיכרון היטב. לא רק משום שסבא,
לראשונה, סיפר לי איך הכיר את סבתא ומה קרה עם אבריימלה
פליישר, אלא כי זה הסיפור האחרון שזכיתי לשמוע ממנו. באותו
לילה הגיע אמבולנס אלינו הביתה ולקח את סבא לבית חולים, אחרי
שהרגיש לא טוב. אמא נסעה איתו ובילתה איתו את הלילה בבית
החולים. לפני שיצאה העירה אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר ושאני לא
אדאג כי היא בוודאי תחזור עד הבוקר. בבוקר כשקמתי, גיליתי שאמא
עדיין איננה וגם סבא חסר. עברו להן עוד מספר שעות עד שאמא
התקשרה ואמרה שסבא נפטר בלילה מדום לב, ככה בפתאומיות, בלי שום
סימן אזהרה קודם לכן. אני זוכר שלקח לי הרבה זמן לעכל והתגובה
הראשונה שלי הייתה להיכנס למיטה, לעצום את העיניים ולהרדם
בתקווה שכשאני אקום, אני אראה את סבא יושב על הכסא שלו במרפסת,
עם העיתון ביד ועם כיס במכנסיים תפוח מסוכריות. רק שזה לא קרה
והמחשבה שסבא שלי כבר לא יהיה איתנו יותר הייתה מפחידה יותר
מכל דבר שהכרתי עד אז. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שלא יהיה
יותר מי שיספר לי את הסיפורים שכל כך אהבתי.





יומיים לאחר שסבא נפטר, אמא פתחה את אחד הארגזים שהיו נעולים
במשך שנים בחדרו של סבא, אחרי שהיא עשתה סדר בין הדברים שהיא
מצאה שם, היא גילתה קופסת פח קטנה ובתוכה היו מספר תכשיטי כסף,
מכתב ישן ומעטפה בצבע שהזכיר במשהו חלודה. בתוך המעטפה הייתה
תמונה, מוכתמת בכתמי זמן צהבהבים. אמא הביאה מטלית מהמטבח
והסירה בעדינות רבה את מקצת האבק שהצטבר מעל התמונה והעמידה
אותה אל מול האור. שמעתי אותה זועקת זעקה קצרה וחדה שהבהילה
אותי וגרמה לי להיכנס מיד לחדר לראות מה קרה. אמא התיישבה לאט
על המיטה של סבא והחזיקה את פיה בידה האחת ובידה השניה עדיין
נותרה התמונה, כאילו תלויה אל מול האור ועיניה שנצצו מיאנו
להיפרד מהמראה שניגלה אליה ממנה. "אמא", קראתי בקול וניגשתי
אליה מיד לראות מה היה שם בתמונה. אימי הראתה לי את התמונה
והתחילה לבכות חרישית.
התמונה הייתה בשחור לבן אבל יכולתי לראות בבירור בחור צעיר
ומרשים מאוד, גילו לא היה עולה על שבע-עשרה אולי שמונה-עשרה
שנים, עומד זקוף, מביט הצידה ומאחוריו הייתה שידה ישנה וכיסא
עץ שנראה עתיק במיוחד. מה שמשך אותי היה מבטו של אותו עלם
צעיר. מבט גאה ומלא בטחון עצמי שהשרה המון אצילות על התמונה
כולה.
"זה סבא", אמרה אמא בשקט, "זה סבא שלך".
לרגע, לא הצלחתי לחבר בין הדמות של סבא שלי כפי שזכרתי אותו
מאז ומתמיד לדמות הצעירה שניבטה מן התמונה. חלפו להן מספר
שניות עד שהבנתי מה הפריע לי לקשר בין השניים. לסבא שלי לא היה
שפם. זו הייתה התמונה שהוא דיבר עליה במשך כל השנים. זו התמונה
המפורסמת שהוא סחב עימו במסעו הקשה בין שתי היבשות, התמונה
האחרונה שלו כנער, זיכרון הילדות המתועד הבודד שלו. עכשיו
הצלחתי להבין מה גרם לאותו צלם לצלם את התמונה. סבא שלי בחליפה
נראה כה מרשים, שגם היום קשה לי לחשוב על מישהו שהיה יכול לשדר
כלפי חוץ את מה שהוא עשה בטבעיות שכזו לפני יותר מחמישים שנה.






באחד הבקרים, כשבוע לאחר מכן, נשמעה דפיקה על דלת ביתנו. בפתח
עמד איש מבוגר. הוא היה לבוש במעיל גשם ארוך וחבש כובע לראשו.
את פניו עיטר זקן עבות שרק עיניו הקטנות והסקרניות ביצבצו
מתוכו. "שלום, אני זלמן", הציג האיש עצמו. האיש הזקן פנה לאימי
ונראה היה שהכיר אותה או לפחות יכל היה לזהות אותה. מפניה של
אימי יכולתי להבחין שהיא רואה איש זה לראשונה בחייה.  "שמעתי
על מותו של אביך וצר לי על כך. אביך היה איש טוב וכאב לי לשמוע
שנפטר". אמא שלי אימצה את ראשה בנסיון לזהות את האיש שקרא
לעצמו זלמן והוא שם את ידו על כתפה ושאל אותה בטון רגוע ואבהי
האם יהיה זה בסדר לשוחח עימה מספר דקות. "מי אתה?", חקרה אימי.
"אני אספר לך הכל, אם תוכלי להתפנות לכמה רגעים". הוא העביר
מבטו אליי. אני הייתי עם הילקוט ביד, בדרכי למטבח לקחת את
הסנדוויץ' שהכינה לי אימי, בדרכי לבית הספר. "זה הבן?" שאל
זלמן. אמא שלי הפנתה את האיש לכיוון פינת האוכל והראתה באצבעה
על הכיסא, מסמנת לו שישב. "כן, זה הבן שלי", הפנתה גם היא מבטה
אליי וחייכה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייכת כך מאז שסבא
נפטר. "תרצה אולי לשתות משהו?" שאלה את האיש הזר. "דומה לסבא
שלו. יש להם אותו מבט." הוא הסיר את מבטו ממני והחזיר אותו
לאימי. "לא תודה, גברת. לא תודה". אימי התיישבה לידו. "הוא
יכול לבוא לשבת איתנו גם", הצביע לעברי והסיר את כובעו, חושף
שער אפור ומדובלל. "הוא צריך ללכת לבית הספר", אמרה אימי בקול
מתנצל. "טוב, אבל אני חושב שכדאי שישב כאן. הוא יכול ללמוד
עכשיו כמה דברים שבבית הספר או בכל מקום אחר לא יספרו לו
לעולם. אני חושב שלא יקרה כלום אם יאחר במעט לבית הספר". משהו
בזקן היה מסקרן מאוד ורציתי להשאר לשמוע מה יש לו לומר. מהיכן
הוא מכיר את סבא, איך הוא ידע שנפטר ומה הביא אותו אלינו.
השאלות הללו רצו בראשי וחיפשו מענה. עשיתי פרצוף מתחנן ואמא
שהבינה שמדובר במקרה חריג, הסכימה בתנאי שהדבר לא יארך יתר על
המידה והשמיעה אנחת הסכמה "נו, טוב. שישאר". את צהלות השמחה
השמעתי עמוק בפנים, ובפנים חתומות באתי לשבת סביב השולחן, עם
אמא וזלמן הזקן.

"ובכן, כמו שאמרתי, קוראים לי זלמן. זלמן שניידר.", פתח זלמן
ואמר כשהיינו ישובים קשובים לידו. "אני עצמי יליד ביסטריצה",
המשיך. פניה של אימי קפאו וליבי החל לפעום בעוז. גם סבא נולד
בביסטריצה. "כן, שנינו נולדנו באותו עיר", אמר זלמן כאילו קרא
את מחשבותינו. "עיר אפורה, שהמלחמה הראשונה הותירה בה את
אותותיה. בעיר הקטנה הייתה גם קהילה יהודית קטנה שהתקיימה במשך
שנים רבות לצידם של התושבים הנוצרים בעיר, שהיו מתנכלים לעתים
קרובות ליהודים.". האיש החל למשוך בזקנו בתנועות קצובות אך
איטיות, כלפי מטה. הוא נראה מהורהר, אך הדבר לא הפריע במיוחד
לקצב דיבורו השוטף. "אבי היה הצלם של הקהילה היהודית בעיר. אז
נחשב המקצוע למכובד מאוד ורק מעטי מעט ידעו כיצד להשתמש
בטכנולוגיה המתקדמת של מצלמות ולתקן אותם, משום שהיו מרבות
להתקלקל." זלמן המשיך לספר כיצד היה עוזר לאביו בעבודתו ועל
הדרך שבה היו מצלמים בתחילת המאה הקודמת, הוא סיפר זאת דרך
עיניו של ילד ויחד עם זאת מצאתי את עצמי נהנה להקשיב לדבריו
ואולי משום שבתיאוריו של המקום והזמן היה בכדי לשפוך מעט אור
על עברו המעורפל של סבי. לבסוף אמר שלא לשם כך הגיע אלינו. הוא
סיפר לנו שלפני כחודש אביו נפטר בשיבה טובה ובגיל מופלג,
כשדעתו הייתה צלולה לגמרי. "לפני שמת", אמר זלמן, "ביקש ממני
בקשה אחת שנראתה לי תמוהה בתחילה, אולם עכשיו כשאני ממלא את
בקשתו האחרונה של אבי, אני מרגיש שלם עם מילוי הבקשה".
הוא הושיט ידו לתוך כיס פנימי בתוך מעילו הארוך והכהה ושלף משם
שקית נייר לבנה קטנה ומתוכה הוציא תמונה. אני זיהיתי מיד את
התמונה. זו הייתה תמונה זהה כמעט לחלוטין לאותה אחת שאמא מצאה
כמה ימים קודם לכן בארונו של סבא, רק במצב טוב יותר. אמא זיהתה
את התמונה גם ונראתה מבולבלת מעט. זלמן הסביר, "אבא שלי, כצלם,
זכה לראות הרבה מראות מרהיבים בחייו ואת רובם גם צילם. אבל
הייתה תמונה אחת שהיה בה הרבה מעבר למה שניתן לראות בה. אבי
סיפר לי כשנתן לי את התמונה את הסיפור מאחוריה. זה היה בבוקר
יום חול, בו הוא הלך לצלם כהרגלו את אחד מהאירועים של עוד
משפחה יהודית בעיר. תחילה צילם את כל המשפחה יחדיו, אבל נער
צעיר תפס את עינו במבטו הגאה. אתם אולי לא תצליחו להבין על מה
אני מדבר, אבל בתקופה כמו שבה צולמה התמונה היהודים זכו
להשפלות קשות מצד שאר תושבי העיר והרעב והעוני שבה הייתה נתונה
המדינה גרמה כמעט לכולנו לחיי יום יום קשים. הרגשנו שאנחנו
נאבקים בכל רגע על חיינו. על כבודנו. לראות נער צעיר, לבוש
במיטב בגדיו ובעל מבט כה גאה היה מראה נדיר באותם ימים".
צמרמורת דקה חלפה בגופי. "אבי הרגיש צורך עז לצלם את אותו
בחור. אני יודע שצילם שתי תמונות, אחת מסר והשניה שמר לעצמו.
התמונה הזו נתנה לו תקווה בכל פעם שהיה על סף ייאוש. הוא האמין
שקשה ככל שהמצב יהיה, כל עוד ישנם אנשים כמו אבא שלך", אמר
כשהוא מביט עמוק לעיניה של אימי שנצצו מדמעות, "הכל יסתדר".
"בכל אופן, כעת כשאיננו עוד בין החיים לא היה לו עוד צורך
בתמונה ומבוקשו היה שתחזור לבעליה, אך אני חושש שאיחרתי בכמה
ימים ועל-כן הייתי רוצה מאוד שתקחו את התמונה. אני יודע שכך גם
היה רוצה אבי."

פניה של אימי היו סמוקות מהתרגשות ועל לחיה ירדה דמעה. היא
ביקשה שנסלח לה לרגע וקמה לעבר המטבח. זלמן נשאר איתי ואני
הייתי חסר מילים. לא קשה היה להבחין שהמפגש עימנו ריגש גם את
זלמן והוא הביט בי ונראה שעבורו זו הייתה מן הקלה, אחרי שביצע
את משימתו.
"סבא היה מספר לי הרבה סיפורים כאלה", אמרתי לו והייתי מופתע
מכך שזה כל מה שיכולתי לומר. "אני יודע", הוא השיב. "איך אתה
יודע?", שאלתי. "כי היה לו גם סבא שאהב לספר סיפורים ויום אחד
גם אתה תהיה כזה, אני משוכנע", הוא נשמע בטוח בעצמו במידה
חשודה. "אני לא יודע לספר סיפורים וגם אין לי סיפורים לספר",
אמרתי לו בחזרה. מבעד הזקן הגדול ניתן היה לראות שהוא חייך
מעט. "אתה מכיר המון סיפורים ואתה תראה שאתה יודע גם תדע לספר
יום אחד, זה רק עניין של זמן". "מאיפה אתה יודע את כל זה?",
הייתי סקרן. "אני צריך ללכת, אבל אם תלווה אותי מעט בדרכי אוכל
לספר לך מהיכן הביטחון". חשבתי על זה לרגע קט ואז הכנסתי את
הסנדוויץ' שהחזקתי כל אותו זמן בידי לתוך הילקוט. אמא יצאה
מהמטבח וזלמן קם והתנצל על כך שהוא חייב לסור לדרכו. אמא הודתה
לו על התמונה ונפרדה ממנו. אני ניגשתי לאימי והיא התכופפה לקבל
ממני נשיקה על הלחי, נופפתי לה לשלום והיא הספיקה רק לומר
"תשמור על עצמך" כשזלמן ואני יצאנו מפתח הבית.

"ובכן", פתח זלמן ואמר, "אני אספר לך משהו שאני חושב שאף אחד
בעולם לא יודע ואולי מה שאני הולך לומר לא קרה מעולם, אבל זהו
הסיפור כפי שאני מכיר אותו." זלמן התחיל לספר לי שכשסבא שלי
נולד הוא לא הוציא הגה מפיו, גם כשבכה כתינוק זה נעשה כל כך
בשקט עד שלעתים הוריו לא היו מבחינים בכך. "בתחילה זה לא הטריד
איש, עד אשר הגיע לגיל בו שאר הילדים החלו לקשקש וסבא שלך עוד
טרם אמר הברה אחת. הוריו נסעו לכל מיני רופאים ורבנים שיתנו את
עצתם, אך ללא הועיל. בגיל ארבע כבר השלימו עם העובדה שסבך אילם
והחלו ללמדו את שפת הסימנים, כמקובל עם אילמים, עד אשר יום אחד
סבו, הופיע בשער ביתם. המאורע היה מפתיע כיוון שהוא היה נחשב
למת באותה תקופה מאחר ולא נודעו עקבותיו במשך שנים רבות. הוא
תרץ את זה בעבודתו כסוחר שאילצה אותו לנדוד למדינות רחוקות,
בהן חווה חוויות ששערותיו של בן העיר היו סומרות ולכן נאלץ
להעדר לתקופות ממושכות. הוא שמע כמובן על המקרה המצער של נכדו,
סבא שלך וביקש להשאיר אותם יחדיו ביחידות וכך היה. סבא שלך
וסבא שלו נותרו לבדם בבית למשך זמן רב וככל שהשעות נקפו השכנים
התקבצו סביב ועדים לאותו מאורע סיפרו שבכל אותו יום היה ניתן
לשמוע צחוק מתגלגל לפרקים, בכי וקריאות רמות, אך לא זכו לשמוע
מילה אחת". "ומה קרה אז?", שאלתי. "כעבור כמעט יממה יצאו
השניים מאושרים וטובי לב וסבא שלך החל לדבר ומאז לא הפסיק",
הוא צחק. "מה סבא שלו אמר לו באותו יום?", התעניינתי. "אף אחד
לא יודע וכנראה אף אחד גם לעולם לא יידע. היו שמועות אח"כ על
כך שהוא סיפר לו על כל מסעותיו בעולם, אבל סבא שלך מעולם לא
דיבר על זה, או לפחות לא שאני יודע על כך".

זלמן, אמר שבנקודה הזו על דרכינו להיפרד ונעלם במעלה הרחוב
ההומה. חשבתי על כל מה שזלמן הזקן סיפר לי באותו יום ולפתע הכל
התבהר לי בראש. מצאתי את עצמי רץ במהירות לבית הספר ובדרך
נעצרתי על יד שדה רחב. הייתה לי תוכנית בראש. הוצאתי את
הסנדוויץ' מתוך שקית הניילון שבה היה ארוז והתחלתי לאסוף מעל
פני הקרקע את כל הנמלים, החיפושיות החרקים והזוחלים שנקרו
בדרכי. לאחר שהייתה לי כמות נכבדת של חרקים בשקית, סגרתי אותה
היטב והמשכתי לבית הספר. בהפסקה הגדולה של עשר, כשהכיתה החלה
להתרוקן, ניגשתי לתיקים של יואב ועידו ורוקנתי את כל תכולת
השקית שלי בשני התיקים. חיכיתי בקוצר רוח שההפסקה תיגמר
וכשהתחיל השיעור והשניים הוציאו את המחברות והקלמרים החוצה הם
פרצו בצעקות רמות וניערו את התיקים מכל הזוחלים שהיו בהם. כל
הכיתה ואני פרצנו בצחוק ולא יכולנו להפסיק. המורה המבולבלת
ציוותה על השניים לצאת עם התיקים מחוץ לכיתה ולסדר שם את
ענייניהם. עבורי הנקמה המתוקה שלי הייתה שלמה כעת.

בסוף היום לא חזרתי חזרה הביתה. הלכתי כמחצית השעה עד לקצה
העיר, אל בית הקברות בו סבא שלי נקבר. נכנסתי פנימה  דרך שער
הברז הגדול ופניתי לעבר קברו של סבי. לא התקשיתי למצוא את חלקת
הקבר שהיה נראה טרי משכניו. התיישבתי ליד אבן השיש הגדולה
וליטפתי אותה מתוך געגועים לאיש שכל כך אהבתי, לסבא שלי.
בתוכי התחלתי להרגיש איך משהו לא רצוני בועט ורוצה לצאת החוצה,
זה דיגדג לי בכל הגוף, לכן לא יכולתי להתאפק והתחלתי לומר -
"סבא, אני חושב...כלומר, יש לי כמה דברים לספר לך..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קיפוד שנפל
למים, יטיב
לעשות אם ישחה
על גבו.

ד. אליר


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/02 0:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שב לול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה