11/1/2002
הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

עמדת שמירה, משגב עם. אני עומד בשער, ויש זמזום מוזר ברקע. אני
פותח למכונית את השער. הטלפון מצלצל.
"יאיר?"
"כן"
"הי, זו אינה."
אני בולע את הרוק. כמה שאני מתגעגע לריח של השיער שלה, למגע של
הגוף שלה, לנשיקה שלה. "ויתרת", אני לוחש לעצמי תהיה חזק. קול
של חייל צועק "כרמלה" בקשר, מעיר אותי מחזיר אותי למציאות.
"הי. כמה נחמד לשמוע ממך."
"תגיד לי מזל טוב"
"מה קרה?" אני שואל אותה, כאילו אני לא יודע.
"אני ואיגור התנשקנו אתמול!" היא צועקת. המילים חורכות את
שאריות הנשמה שעוד נשארו בי.
"מזל טוב". אני אומר לה. "הוא באמת אחלה בחור".
"טוב, שמע. אני חייבת לזוז. אני אדבר אתך מתישהו. ביי."
"לא לבכות", אני לוחש לעצמי. אבל עמדת השמירה ריקה, מכוניות לא
עברו כבר שעה וכל כך עצוב לי. כל כך עצוב לי שלא ניצלתי את
אהבתה אלי, כדי לדחוף אותה למיטה. כל כך חבל לי שחצי שנה לא
עשיתי דבר כדי להחיות את הקשר בינינו. כל כך חבל לי שאני שולח
אותה לזרועות של מישהו אחר.
אני מנסה להבין - זה לא אני שאומר את הדברים האלה. אני אדם
שקול, טוב לב ונחמד. למה לעזאזל עולות לי המחשבות המלוכלכות
האלה? ומה זה לעזאזל הזמזום הזה?
"מממ...חחחחח...נננ....נננ..." אני מנסה לבטא מה שאני שומע,
אבל המילים נחבאות מאחורי מסך. ואני עייף, והשעה מאוחרת. אז
אולי אני אבכה? מה איכפת לי?
אני מניח את ראשי ובוכה. מכונית לבנה מעירה אותי, בצפצופים
עצבניים. כמה זמן בכיתי ככה? אני מביט בשעון. שעה שלמה, בלי
שהייתי בכלל כאן. אני מביט בידיים לראות את לחות הדמעות שבכיתי
ואין. אני פותח את השער, ונותן מכונית לעבור.
הזמזום מתחזק ונעשה ברור. אפשר לשמוע כבר את המילים, אבל אני
עוד לא רוצה שייכנסו אל ראשי. "מי אתה?" אני שואל בבהלה.
"אני המת ש..." עונה לי הקול.

התעוררתי שטוף זיעה, על המיטה הקרה. הגשם בחוץ דפק על החלון
שלי, כמאיים להתפרץ אל תוכו. זה היה רק חלום.
עתה, הסתובבה אלי, בחיוכה המלאכי.
"הכל בסדר?" היא שאלה בקולה המרגיע.
"תחזרי לישון", אני אומר לה, והיא נעלמת. גם היא רישום של חלום
רחוק. חלום שאני כל כך רוצה שיתגשם, וקשה לי לראות איך. אני
ממשש את החלל שהיא נעלמה בו, ולאחר מכן - קם להביט בשדות
המושב. במשחקי הילדות הייתי רץ לשם תמיד, כדי ללחום בגרועות
שבמפלצות. הייתי חוזר עם מנת בוץ לחודשיים, שריטה ברגל, מקל
שבור וחיוך. אז יכולתי להילחם בדרקונים. היום אני אפילו לא
יכול להציע לעתה, לבוא איתי לכוס קפה. לפעמים, אני שמח שאני לא
אוהב את עתה, כמו שאהבתי את אלה. אלה הייתה דרקון אהבה גדול,
שלא יכולתי ללחום בו. מול עתה אני יכול לעמוד איכשהו. לא לעשות
הרבה, אבל לעמוד מולה.
פתאום, הדהדו בראשי המילים "אני מפחד". אני ידעתי שזה מה
שהזמזום לחש לי. הסתובבתי בחדר, בנסיון לפרש את המילים הללו.
כל כך פשוטות וברורות, ובכל זאת כל כך מסתוריות. ממה מפחד? למה
מפחד? מי זה מפחד? הבטתי אל ספר המדיטציה הזרוק על הרצפה "יש
לי פגישה עם פסיכולוג" חשבתי, והתיישבתי לשעות מדיטציה.

לפני שנה, ניסיתי לבחון את עצמי מקרוב. ידעתי, שלא אוכל להסתפק
בדרכים רגילות, ולכן התחלתי לעסוק במדיטציה. בהתחלה - סתם, כדי
לספק לעצמי חיים מעט יותר רגועים. לאחר מכן השתכנעתי שאני אוכל
גם לפתור את המסתורין הבסיסי שלי אחת ולתמיד ע"י מדיטציה.
דמיינתי לי פאנל של שלושה פסיכולוגים, ד"ר לולי, ד"ר עיישה
וד"ר Who, המכנים את עצמם "האגודה לחקר האפטיה". שלושתם החלו
לחקור את נבכי הנפש שלי. מדי פעם, הייתי חוזר אליהם במדיטציה,
ומבקש מהם תוצאות. חצי שנה, הם לא השיגו תוצאות, אבל בשלושת
החודשים האחרונים, הם התחילו להתנהג מוזר. הם מתנהגים כאילו הם
מצאו משהו, ומסרבים לספר לי מהו. ד"ר Who, נראה לי כחשוד מספר
אחד במזימת ההסתרה.

"טוב, אני די עייף עכשיו. אני רוצה תשובות. מה העיר אותי
בשתיים בלילה עכשיו?"
ד"ר לולי, ניגשה אלי, מחייכת. "אתה לחוץ מדי. בסוף אתה תצא
מהמדיטציה שלך".
"זה לא מעניין אותי. אני רוצה לעדת מה זה, עכשיו."
"למה הוא אמר לך משהו?" היא שאלה
"הוא אמר שהוא מפחד." עניתי לה. היא החווירה.
"שמע, אנחנו לא ממש יודעים מה זה." ענה לי Who. "עושה רושם
שמדובר במשהו ממש מורכב. אולי זיכרון מודחק מאמא שלך. אתה לא
בדיוק הקייס הקל ביותר שיש לנו!"
"אתה יודע מה אני חושב?" שאלתי אותו "אני חושב שאתה יודע טוב
מאד מה זה, ואתה מסיבות מוזרות שלך, החלטת שיותר טוב שאני לא
אדע ממנו. עכשיו, זה לא מעניין אותי איך - אתה תמצא את המת
בבשר החי הזה, ותביא לי את הגופה לכאן."
ד"ר Who הסתכל אלי. "אנחנו קרובים מאד", הוא אמר לי.
"אני מקווה מאד שאתם קרובים". אמרתי לו. "אני אישית אפסיק
לדמיין אתכם אם לא תהיו".
הם התכנסו לישיבה נוספת. אני נמלטתי אל האור.

החדר החל לקבל אור. קמתי מתנדנד אל חדר האמבטיה ושטפתי את
הפנים. עוד שעה אני צריך ללכת ללימודים, ללבוש פרצוף נחמד
כאילו כל זה לא קרה. נכנסתי אל המקלחת. החדר נתמלא אדים חמים.
המים מחקו את זיכרון ליל אמש לאט, לאט. יכולתי לצאת ולהתגנב אל
מחוץ לחדר האמבטיה. אבל משהו מוזר במראה, עצר אותי מלכת. האדים
לא כיסו אותה לחלוטין, ובין טיפת מים לשניה, ניתן היה לראות
צורה מחושבת. היו שם מילים. והמילים היו "אני המת שבבשר החי".