רחש זרד שנשבר במרחק צעדים מועטים ממקום משכבם, כמעט ולא נשמע.
כולם כבר היו עייפים ומותשים מכדי להגיב, ואולי כבר לא שמעו.
רק שריריהם המתוחים לעייפה והכואבים נחו דבוקי געגוע לאדמה
הקשה. היא היחידה ששכבה ערה, לא רגילה לשהיית לילה בטבע,
אוזניה דרוכות, נרעדת מכל לחשוש. קולטת אפילו את טיפות הטל
הנושרות אחת לאחת מהענף שמעליהם היישר אל תוך המדורה שנידונה
ממילא לכליה.
יללת התן באה ונעלמת, נישאה הרחק מעל לגבעות. קול בודד המגשש
דרכו לעת לילה כתינוק המחפש אחר אמו. היא קפאה על מקומה
מאזינה, והעצבות פושה בה. לא עבר זמן, ולתוך הדומייה שנשתררה,
החליק צליל חדש ומונוטוני של מכונת קיטור ישנה ששסתומיה חלודים
והיא מתאמצת לשווא בעלייה. נזכרה שאין בקרבת מקום לא תחנת
רכבת ולא מסילה, והרחש מגיע כנראה מכמה תנשמות מהמהמות שבחרו
להן את הברוש הסמוך כמקום משכנן.
אך גם הרחש החדגוני הזה לא הצליח להרדימה. שוכבת על צידה
השמאלי, חישבה את צעדיה הבאים וראשה סחרחר מרוב מחשבות. כל
אותו היום ניסתה לרמוז לו עד כמה חמדה אותו. הייתה שם להושיט
לו כוס תה נטול חול, סנדוויץ' טונה בלחם שיפון מתובל בזעתר
טרי, עגבנייה רחוצה ומלפפון ירוק טבול במי מלח גסים. ושערות
גבה סומרות בכל פעם שהתחככה בו, כאילו במקרה. הוא נטל מידיה
הכל, מבלי להניד עפעף, כאילו היה זה מובן מאליו שהיא תהיה
שם, לשרתו.
בתוך המולת המסע ותלונותיהן של הבנות, נשכה את שפתיה, עד זוב
דם, אבל אף לא תלונה אחת לא מפיה, בעיקשות מטופשת התנדבה
אפילו לשאת על גבה את הג'ריקן המלא, ורק כעבור כשעה נכנעה
והעבירה אותו לאחר, חזק וחסון ממנה.
את כתפיה הדואבות עיסתה בהסתר, מנסה להתעלם מהכאב החד. גם
כשהחובשת רצתה להתבונן מקרוב בגבה, התחמקה ממנה שלא צריך, ועתה
אין היא מסוגלת אלא לשכב על הצד, כל תזוזה גורמת לה כאבים, אך
היא עדיין בשלה.
במהלך הלילה התקדמה בזחילה אל מקום משכבו וכעת הייתה כמעט
בהישג יד לחוש בחום גופו. עוד מעט תוכל להתחפר ככפית בתוכו,
לחוש שייכת, מוגנת ונחשקת, אולי אף לעורר תשוקתו, מבלי
שידע.
עוד היא מחשבת את צעדיה הבאים וגחלילית מעופפת מעליה, ומשם
עוברת אל בחיר ליבה, אורה הקלוש נדלק וכבה ליד פניו עוד שנייה
וירח פחוס מציץ מאחורי ענן כבד, ומאיר על בטנו החשופה והשעירה.
די היה במחזה שנגלה עתה לעיניה בכדי לצנן התלהבותה, אבל עתה
מתרוממת ידו הכבדה וכשהיא יורדת בחזרה היא מוחצת תחתיה גם את
הגחלילית.
|
