עד שלא חוותה את התחושה על בשרה, לא חשבה  שהדבר אפשרי, המעבר
הזה מצפרדע לנסיכה.

היא הייתה צפרדע זמן רב יותר מכפי שרצתה לזכור. צפרדע שחיה
בביצה, כמו כל הצפרדעים, עוסקת בחיפוש מזון, ברביה, במעקב עצוב
אחרי השפעת השנים על עורה הצפוד, משלימה עם העובדה שהיא את שיא
חייה כבר עברה, לא מאפשרת לעצמה אפילו לפנטז על אפשרויות
אחרות, מעבר לביצה ולבעלה הצפרדעוני הגדול והשליט שסביבו וסביב
צאצאיהם נסבו חייה. היא הייתה מזדווגת איתו, תמיד באותה תנוחה,
בלי הרבה התלהבות אבל בחיבה. היא לא הייתה צפרדע עצובה, וגם לא
שמחה, היא פשוט הייתה,  אחת מן ההמון. גם לא חשבה שיש לה צורך
לשנות במשהו את מצבה.

לעתים הייתה מרגישה שהיא רוצה משהו אחר, שחייה אוזלים והולכים
בלי שמחה ובלי אהבה. אבל אז הייתה מביטה סביבה ואומרת לעצמה
שככה חיים כולם, ושעליה להיות מאושרת במה שיש לה, בביתה, בבעלה
הנחמד החרוץ ןהמסור, בילדיה הבריאים, ולהפסיק לרצות דברים שלא
ניתן להשיג. זה קרה רק לעיתים רחוקות כי בדרך כלל הייתה כל כך
עסוקה במטלות ביתה האינסופיות, בהשגת המזון ובהכנתו, בטיפול
בבני הביית ובנקיון, שכל רצונה היה למנוחה ושינה. וכך עברו יום
אחר יום, חודש אחר חודש, ושנה אחר שנה.

מידי פעם כשהייתה מרגישה ממש חנוקה, הייתה יוצאת לטיולים
ארוכים או לשחיה  באגם, גומאת אותו בריכה אחרי בריכה, וזה היה
מנקה לה את הראש. היא הייתה רואה דברים בדרכה וחושבת מחשבות,
וזה היה מאוורר אותה, ואז יכלה לחזור לביתה רגועה יותר ולטפל
בעניניו.

באחת מגיחות הטיול שלה ראתה דבר שהסעיר אותה, וגרם לה לשידוד
מערכות עד לכדי שלא יכלה לישון ולא לאכול במשך שלושה ימים
תמימים לאחר מכן: היא ראתה את שכנתה ידידתה, הצפרדעונית לילי,
מתנה אהבים מתחת לשיח עם צפרדעון צעיר ושרירי. היא לא היתה
מבחינה בזוג לולא קולות התאווה והגניחות שבקעו ממקום התעלסותו.
צפרדעתינו עמדה המומה ליד השיח וראתה את התענגותה של שכנתה,
ותדהמה מהולה בהתפעלות וקנאה אחזה אותה!! לילי לא שמה לב
לנוכחותה, כל כך הייתה שקועה בתאוותה.

לאחר שראתה מראה זה לא היו חייה של צפרדעתינו אותם חיים. היא
הבינה שבמעט אומץ,  יוזמה, וחריגה מן המוסכמות גם היא תוכל
למצוא עולם עשיר בחוויות , באהבה ושמחה. אבל מיד הצטערה מאד
בליבה, בידיעה שלא תוכל להסתיר את זה מבעלה הנחמד שממנו לא
רצתה להיפרד, וגם ידעה שאין לה את המראה הסקסי של שכנתה, ועוד
פחות היא חסרה את האופי הפתייני, הבטוח בעצמו, המלווה בעיני
זהב גדולות כמו אלו של לילי. היא מצאה את עצמה מקנאה בלילי עד
לאין שעור, עד לכדי אובססיה. הייתה עוקבת אחריה במבטה, בוחנת
כיצד היא מתלבשת ומתאפרת ועם מי היא משוחחת. "לו רק יכולתי
להיות כמו לילי!" הייתה נושאת תפילה בליבה.

כעת היו חייה האפורים מלווים בעצב ותיסכול. היא הצטערה שראתה
את המראה הזה שהסעיר אותה, אבל גם ידעה שסערת נפשה נובעת מכך
שהיא יודעת שגורלה ואושרה ושמחתה תלויים בה בעצמה, והיא יכולה
להפיח רוח  אחרת בחייה אם רק תרצה.
פעם אחת, יצאה לשחיה שהיתה ארוכה במיוחד, כי באותו היום הייתה
ממש חייבת להרגע בגלל בתה הצפרדע בת השש עשרה, שעיצבנה אותה.
כשישבה לנוח בסיום השחיה ולהנפש, כשהיא חשה רווחה ושחרור ברוחה
ובגופה, ראתה לפתע שעומד לידה צפרדע ירוק עיניים וחביב, ומביט
בה בעיניים נחמדות. הוא אמר לה "היי צפרדע יפה, את יודעת שכבר
חמש שנים אני שוחה איתך באותה בריכה, ומזמן אני רוצה להכיר
אותך, ואף פעם לא יצא לי לדבר איתך?" צפרדעתנו נבהלה מעט
והתבלבלה, מכך שצפרדעון גברי וזר מתחיל כך לשוחח איתה
באינטימיות. אבל מיד התעשתה וענתה לו מה שענתה, והם שוחחו והוא
סקר את גופה והיא הסמיקה, ואז חזרה לביתה ברגליים כושלות.

מאותו הערב התמלא העולם פתאום ריחות, וצלילים, ויופי. היא
הביטה בעצמה במראה וראתה שהיא עדיין צפרדע שראוי להתכבד בה,
חתיכה לא רעה, ואפילו ליטפה את עצמה בבטנה וחזה וחשבה על
הצפרדעון ירוק העיניים, והרגישה את רחמה חמה וזורמת,  והייתה
מאושרת. היא הסתובבה בבית ושרה בעיניים נוצצות, ובעלה וילדיה
הביטו בה מן הצד, ולא הבינו מה קרה.

למחרת שוב הלכה לשחות באותה השעה, ושוב, במקרה, פגשה את ירוק
העיניים, והפעם כשסיימו את שחייתם, הם נכנסו מתחת לשיח
והתנשקו, לשונותיהם הארוכות והרגישות מתפתלות ומתענגות,
וגופיהם נצמדים בלהט.

באותו הערב הביטה הצפרדע במראה וראתה שהפכה לנסיכה יפהפיה:
עורה היה צח, עיניה איזמרגדים נוצצים, מתניה חלקים בטנה נשית.
אהבה את עצמה והתפעלה. היא תמהה איך בני משפחתה לא אומרים דבר
על השינוי שחל בה. אבל הם, הרי, לא ממש מסתכלים עליה, על האשה
המצויה לשרתם בבית, הם חיים איתה, בעולמם שלהם, כשהיא מובנת
מאליו בשבילם, כמו השלחן. הם לא הבחינו!!

כשהלכה למכולת ברחוב חשה שהליכתה היא גמישה ומפתה. ראתה בהנאה
את מבטי האנשים המתפעלים ממנה ונמשכים אחריה.
העולם  התמלא פריחות ואהבות. פתאום הבחינה שיש סביבה הרבה
צפרדעים זכרים נאים, כל אחד עולם ומלואו של תשוקה וגילוי
והפתעות.
היא הייתה נחושה בדעתה להישאר נסיכה, ולהתחיל ללגום משפע האהבה
והמתיקות שסביבה עד בלי דיי, תמיד, לעולם לא לחדול.

מרב עסוקה במחשבות על אהבה ולגימות של תשוקה, שכחה נסיכתנו
הצפרדעית לאכול, ורזתה. היא רזתה כל כך עד שטבעת הנישואין שעל
קמיצת ידה הימנית נעשתה רפויה, ויום אחד, בזמן השחיה, אליה
הייתה יוצאת כדי לצנן את הלהט הרב הזורם שברחמה, נפלה הטבעת
ואבדה.  

אכן היה זה רמז לבאות. נסיכתנו לוגמת התענוגות כבר לא יכלה
לסבול את הצפרדעון בעלה הנאמן, המגושם, המכוער, ואת
ההזדווגויות חסרות הדמיון איתו, לאחר שחוותה זיונים משגעים עם
מאהבים חתיכים וצעירים, שענגו אותה בצורה שלא דמיינה בכלל
שאפשרית, שאהבו את גופה והעריצו אותו, ושהיא למדה להעניק להם
תענוגות שגרמו להם להאנח בתשוקה עד שבכו מרב עונג. היא הייתה
עוצמת עיניה בזמן ההזדווגות איתו, ומדמיינת שהיא עם אחד מהם.
התחילו לעלות בה רגשות של תסכול וחוסר נחת, מכך שעליה להמשיך
לחלוק איתו את יצועה, כשכל משאת נפשה היא אל אהוביה.

ביום שנפלה הטבעת ידעה שזהו האות. למחרת בבוקר הודיעה לו שהיא
צריכה שינוי והיא עוזבת את הביית. הוא היה המום, אבל היא הייתה
חזקה. הוא לא הבין מאיפה יש לה את זה, מאיפה הכוח, אבל היא
בכלל לא השתהתה להסביר לו, כל כך רצתה כבר לצאת החוצה החוצה,
מעבר לטבעת חייה, המשמימים, החונקים, שאיימו לבלוע אותה חזרה
ולהפכה שוב לצפרדע מכוערת.

היא עזבה, והחלה לנדוד בעולם מאהבה לאהבה. בכל פעם שהרגישה
שהאהבה דועכת והיא חוזרת להיות צפרדעית, הייתה נעה הלאה לעבר
האהבה החדשה שתנסיך אותה שוב.
במשך הזמן הפך התהליך יותר ויותר קשה. אם ההנסכה הראשונה הייתה
רק מחיוכו ומבטו של הצפרדע ירוק העיניים, הרי שכעת הייתה צריכה
גרוי גדול מזה, שיושר לה שיר או שתלוטף באריכות ובלהיטות.

בעלה הצפרדעון וילדיה הנטושים כעסו עליה מאד, אבל היא הסבירה
להם שהיא חייבת, אחרת היא תמות.

יום אחד הכל נגמר. פג הקסם, נגמרה השפעת נשיקת האהבה. הנסיכה
שהצתפרדעה שוב, ניסתה הכל, פיתויים, חינחונים, התעלמות, בכי,
תפילה, אך כלום לא עזר. היא הביטה במראה וראתה לפניה צפרדע
מתבגרת וצפודה, קצת יותר רזה מזו שזכרה אך לא שונה בהרבה.

היא הרגישה עצב ומועקה נוראה, והלכה לעשות מה שתמיד עזר לה,
הלכה לשחות באגם. אך היא לא שמה לב, מרב יגונה, שהיה זה יום קר
מאד. כשיצאה ממי האגם החמימים התנפלה עליה רוח קרה וציננה
אותה. צפרדעתנו נעשתה חולה מאד, נתקפה שעול וצינה ושפעת. במר
עליה ליבה וגופה פנתה חזרה לבית בעלה וילדיה, שלמזלה ראו את
סבלה וקבלו אותה חזרה אליהם, צפרדעית , חולה ומדוכאה כפי
שהייתה.

כשהבריאה ניגשה לעשיית מטלות ביתה, כמימים ימימה. ליקוט מזון
והכנתו, טילוא בגדים, נקיון, זיונים משמימים, ושחיה באגם. את
ירוק העיניים לא ראתה ואף חשבה שאם תראה הרי שלא יהיה לה מה
להגיד לו.