[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תו שביעי מנדיי
/
החיים בצל הגרדום

אני גר בפאריז, צרפת, אני רק בן 10, אבל כבר גר לבד.
מקום מאוד יפה, פאריז, עיר אורות אמיתית.
בכול אופן, מכיוון שאין לי כסף לבית, או לאוכל, אני גר ברחוב.
למען האמת, אני גר בכיכר המרכזית, מתחת לבמה של הגרדום.
הבמה ממש גדולה, כמעט עשרים מטרים מרובעים, מעץ שנצבע
בחום-אדמדם יפה-יפה.
כמובן שאת החום אני לא יכול לראות, כי לא צבעו מלמטה, אבל בלב
אני יודע שלמעלה זה חום, ומדמיין לי את הקירות בחום-אדמדם היפה
הזה.
אנשים חושבים שהצבע המקורי הוא חום, ושזה דם שנתן לו את הגוון
האדום, אבל אני יודע שזה לא נכון, ושהצבע תמיד היה כזה, ונצבע
ככה מההתחלה, כדי שאנשים יחשבו בדיוק את זה.

החיים מתחת לגרדום בכלל לא נוראים.
קודם כול יש לי קורת-גג, לגמרי בחינם.
וחוץ מזה, כשיש עריפה, זה יום חג אמיתי: המון קהל מתקבץ,
משפחות שלמות מכול רחבי העיר (ואם הקורבן מפורסם - אז גם
מהסביבה), ונפתח שוק, כדי לספק את הצרכים של המשפחות האלו,
והאנשים האלה צריכים גם לישון היכן שהוא אם הגיעו ממרחק,
ולאכול ולשתות, ככה שהדבר מפרנס את כול תושבי הכיכר למיניהם,
כולל גם כייסים קטנים.
יכולתי להיהפך לכייס, אבל זה נראה לי לא מהוגן, אז במקום זה
עברתי לגור מתחת לגרדום.
כשבנאדם מובא לתלייה תמיד יש את הטקס הקבוע של גידופים מצד
הקהל, והם זורקים עליו ירקות, ועושים הרבה רעש ושמח.
פעמיים ראיתי את המחזה הזה מהצד של הקהל, ומאז אני מעדיף לחכות
מתחת לבמה שהכול ייגמר וכולם יתפזרו, ואז הולך לאסוף את
הירקות, כדי שיהיה לי מה לאכול.
הילדים האחרים תמיד מסתכלים, ופראנץ', שגדול ממני בשלוש שנים
והוא בריון, סיפר לי שאחרי שכורתים למישהו את הראש הוא עדיין
יכול לראות וחי עוד כמה שניות, ושאם אנחנו רוצים שהוא יוכיח לי
- אז שאני ישלם לו.
נתתי לו רכבת עץ אדומה שמצאתי פעם בנהר, ואת כול העוגיות שהיו
לי.
פראנץ' אמר שהוא דיבר עם האיש, וסיכם אתו שאחרי שכורתים לו את
הראש, אם הוא רואה - שימצמץ.
הוא נתן לבנאדם כיכר לחם בשביל שיעשה את זה, ומים, ואחרי
שהתגנב החוצה מהכלא תפסו אותו השומרים והרביצו לו.
בגלל זה פראנץ' החליט שאחרי ששילמתי גם אני צריך לחטוף מכות,
או שאני סתם נמושה, 'חולדת-סמטאות' הוא קורא לי בכול פעם שאני
בורח ממנו, 'חולדת פחים, תחזור לכאן ותקבל את מה שמגיע לך!'

אני אמרתי לפראנץ' שזה בכלל לא הגיוני שבנאדם ממצמץ אחרי
שהורידו לו את הראש, וגם אם הוא ימצמץ זה בגלל הדם שייכנס לו
בעיניים, ובכלל, איך אפשר לדעת שהוא רואה, והוא לא עובד עלינו
במקרה, וממצמץ סתם.
פראנץ' צחק, והציע לי להתערב על חפיסת הקלפים שלי.
הייתה לי חפיסה של קלפים, קצת ישנה, אבל שום קלף לא היה חסר,
עם ציורים יפים של נסיך ומלך ומלכה, ורק הג'וקר היה מודפס קצת
עקום, וכנראה בגלל זה זרקו אותה.
נראה לי שהמלכה קצת דומה לאמא שלי, למרות שאני כבר לא בטוח,
אני לא זוכר את הפנים שלה.
פעם הייתי ממש בטוח, כי פעם עוד זכרתי איך היא נראית, והייתי
חולם עליה.

ביום  שבאו לערוף לבנאדם את הראש התעוררתי מוקדם, כדי לתפוס
מקום טוב ליד הבמה שלי.
אנשים התחילו להתאסף, ואחרי כמה שעות של המולה הגיעה העגלה עם
האיש בתוכה.
האיש היה מנופח ממכות, הפנים שלו כמעט כחולות, והוא לבש בגדים
מרופטים של ליצן, כדי שכולם יצחקו.
אני לא צחקתי.
הוא היה עם שיער אדום ופרוע, וזקן אדום גדול מאוד, ונראה כמו
פיראט או שודד.
בטח הוא היה מאוד אמיץ ורדפו אחריו הרבה זמן והוא לא נכנע והיה
פרא אמיתי והיה צועק הרבה פעמים "אותי לא תתפסו חי! אותי לא
תתפסו חי!", אבל תפסו אותו בסוף.

כשראה שהוא מתקרב לגרדום הוא התחיל לפרוץ בבכי, ולהתחנן,
ולילל, וכבר לא נראה כמו פיראט או שודד, ובכלל לא היה כל-כך
אמיץ.
הקהל שאג עליו בתגובה, והתחיל משליך עליו את ארוחת הערב הבאה
שלי.
אני הרעתי ביחד עם הקהל.
כששמו לו את הראש לגרדום הוא המשיך לבכות.
כשהניפו את הגרזן, הוא עצם את העיניים.
הראש שלו התעופף לרצפה ופגע בה בקול עמום.
לא יכולנו לראות אם הוא מצמץ בכלל, כי הוא שכח מה שהבטיח וסגר
את העיניים.
זה מאוד לא יפה מצדו, כי אנחנו חיכינו, והוא הבטיח.
מילא אם לא היה מבטיח, אבל הבטיח, וגם ביקש מים ולחם בתמורה.
מיהרתי בחזרה מתחת לבמה, נראה לי שפראנץ' בכול זאת ינסה לקחת
ממני את הקלפים, כי הוא יגיד שהעיניים העצומות זה כמו למצמץ
אבל בלי לפתוח אותן בחזרה, או משהו דומה, ולא יעזור לי כלום כי
הוא יותר גדול ויותר חזק.
הוא רואה אותי רץ ומייד מבין, ומשיג אותי קצת אחרי שאני נכנס
מתחת לבמה.
ואז הוא באמת אומר 'אני בן שלוש-עשרה ואתה רק בן עשר, אני גדול
יותר, ואם אתה רוצה אני מוכן ללכת מכות ולברר מי צודק'.

אז שתקתי, ונתתי לו את החבילה.

אבל עמוק בלב שנאתי אותו כל כך, וחשבתי בלב שיום אחד, פראנץ',
אני יהיה בן שלוש-עשרה, ואז אתה תהיה בעגלה, ועליך ילבישו
בגדים מצחיקים, ואני אצחק, כמה שאני אצחק, ואני אתערב עם החבר
הקטן בן העשר שלי, ועליך ייזרקו לי ארוחת ערב, ואחר-כך אותך
יעלו לגרדום והראש שלך ייפול לרצפה ויכתים אותה ויעשה שלולית
של דם, והעיניים הגדולות מעל הלחיים הנפוחות שלך יסתכלו ישר
אליי, וייסגרו, ואני ינצח.

אבל אני לא אקח לו את חבילת הקלפים, ואנחנו נשב ונשחק מה שהוא
ירצה, ואחר-כך מה שאני ארצה, ונתחלק בעוגיות, כי הן שלו ושלי.

ואולי אני אעלה על הגרדום, ולי יורידו את הראש, ואתה תסתכל.
ואז, גם אם אחרי שיורידו על הצוואר שלי את גרזן הפלדה הכבד,
אני אסתכל ישר עליך, וינסה שלא ייעצמו לי העיניים, וגם אם אני
אראה אני לא ימצמץ, ואתה תדע שאני צודק, ואתה תדע שזה הכול
בגללך, בגלל שלקחת את הקלפים שלי, ובגלל זה הורידו לי את הראש
עכשיו, והאשמה תרדוף אותך.

ואולי לא יצטרכו להוריד לאף אחד מאתנו את הראש.







חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהבה היא כמו
אלוהים, שניהם
הומצאו בידי
האדם

לילי-נמר


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/02 20:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תו שביעי מנדיי

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה