בשנת 1879 נולד בגרמניה ילד. זה לא דבר גדול. קורה כל הזמן, גם
לטובים ביותר. אנשים נולדים, ככה זה. אבל עם הילד הזה זה לא
היה סתם. הילד נולד למשפחת איינשטיין, וההורים שלו החליטו
לקרוא לו אלברט, ככה, על שם סבא שלו.
אלברט איינשטיין לא היה ילד חכם בצורה יוצאת דופן. סתם ילד
רגיל. למד בבית ספר רגיל, עם אנשים רגילים, אחר כך למד
באוניברסיטה רגילה, ועבד בעבודה רגילה. הוא התחתן עם אישה
רגילה וחי חיים רגילים ומאושרים.
אלברט לא התעניין במיוחד באף תחום. לא במדינה, לא במדעים, לא
ברפואה, שום דבר. עשה רק תואר אחד והיה סתם פקיד זוטר, אחד
מהרוב הדומם, שרוצה רק לחיות את החיים. וזה מה שהוא עשה כל
הזמן, והוא עשה את זה טוב.

יום אחד, בגיל שלושים ומשהו, פתאום צלצל הטלפון. זה כשלעצמו לא
היה דבר יוצא דופן. אלברט ענה כמובן, ושמע חבר שלו מהצד השני.
בא להגיד שלום, אבל לא הספיק. "מזל טוב", בהתרגשות. ככה,
בהפתעה. לא יום הולדת, לא חתונה, שום דבר. לא היה לו מושג על
מה מדובר, אולי הוא זכה באיזו הגרלה ולא ידע, אולי משהו אחר,
אבל מה הוא יעשה, לא נעים לשאול, ככה  כשמתקשרים יפה ואומרים
מזל טוב, ועוד זה חבר טוב, וזה מביך. אז הוא אמר תודה, מה
שלומך, איך במשפחה, בעבודה, והמשיך בחיים. או לפחות ככה הוא
חשב. אחרי עשר דקות בא עוד טלפון. עוד חבר, אותו סיפור. מזל
טוב, אין מושג, אבל מביך, אז תודה, מה שלומך, משפחה, עבודה
ונגמר.
בטלפון השלישי הוא כבר התחיל לחשוד. ויתר על התודה, שאל בהתחלה
בקול חלש ורועד, אבל החבר שבצד השני לא שמע. אז הוא שאל קצת
יותר חזק, על מה לעזאזל המזל-טוב, ואז נהייה שקט. צליל של
תדהמה, כמה נשימות עמוקות, ואחרי כמה שניות זה בא: "רגע, לא
זכית בפרס נובל?"