התעוררתי מוקדם הבוקר. אמנם היה אתמול נשף, והלכנו לישון
מאוחר, אבל לא הייתה לי ברירה. בערך בארבע וחצי בבוקר כולנו
התעוררנו מצעקה של אחת הנשים, שהלכה למטבח לקחת כוס מים ומצאה
את בעל האחוזה, סר גלורי, על הרצפה, מת. הוא נרצח, זה היה
ברור. זה היה חייב להיות אחד מאיתנו, כי האחוזה הייתה מרוחקת
קילומטרים מכל יישוב, והדלת הייתה נעולה ומשוריינת. אנחנו
היינו היחידים שם, שישה שנשארו לישון באחוזה אחרי הנשף. אפילו
המשרתים היו בחופשה בגלל החג. ידעתי שזה לא אני, כמו כל אחד.

התחלנו לחקור, להסתובב באחוזה ולחפש דברים שיכולים לעזור, כל
מיני רמזים קטנים. היינו חייבים לעשות את החקירה בעצמנו, כי
בגלל המרחק היה לוקח למשטרה הרבה זמן להגיע. גם אם הם היו
מגיעים מהר, סר גלורי היה היחיד שידע איפה המפתח, והדלת כאמור
הייתה נעולה ומשוריינת. למעשה זה התאים לנו, כי לא רצינו
שהרוצח יברח.

אני התחלתי לחקור ליד אולם הנשפים. לא היה שם שום דבר חשוד.
נכנסתי פנימה. הסתכלתי מסביב, חיפשתי משהו שיעזור לי. החבל
שקשר את הוילונות נעלם. אני מוכן להישבע שהוא היה שם בנשף.
ציינתי את זה לעצמי והמשכתי לחקור. בינתיים יכולתי רק לשער מה
קרה, לא היה לי שום דבר מוצק. שאלתי את האחרים איך הם התקדמו,
אם הם מצאו משהו. מישהו מצא אקדח באחת המגירות, ואחד הפמוטים
שהיו על השולחן בארוחה הגיע באופן מסתורי לספריה. רק אחד. היו
עוד דברים מעוררי חשד. אחד הסכינים היה מתחת למקרר, אחד החדים
באמת. כולם כבר התחילו לחשוד, להעלות השערות, להסתודד,
להיזהר.

אני כשלעצמי החלטתי שאני אעבוד לבד. הכי בטוח, כשכל אחד
מהאחרים עלול להיות הרוצח. המשכתי להסתובב באחוזה, לחפש,
לבדוק, לחקור, לנחש, לשער. לקח לי כמה שעות, כל הזמן אספתי עוד
ועוד פרטים, רמזים קטנים, ובסוף הגעתי למסקנה. עכשיו כבר הייתי
בטוח, והחלטתי שהגיע הזמן. נכנסתי לחדר האוכל ואמרתי בקול רם:
"אני מאשים את פרופסור שזיפי, שרצח בחדר האוכל עם חבל!"