[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בלו
/
רוק בים האדום

הוא שכב על המיטה, רחוק ממנה כל כך.
היא, ישבה מצונפת על המזרן שעל הרצפה, נצמדת לקיר שרחוק ממנו,
מסתכלת בו. לא מאמינה למה שקורה, לא מבינה למה הוא כל כך
רחוק.
הוא מסתכל עליה, היא מרימה אליו מבט קטן מלא תקווה של ילד, הוא
מנופף לה בידו, כאילו אומר לה: בואי, בואי הנה, אך ללא מילים.
היא מתרוממת ממקומה, הולכת לכיוונו, אך כשהיא כמעט מגיעה אליו,
הוא ממשיך לנפנף בידו כמו ממקודם, ואומר "חם היום, חם"
ראו על עיניה, את הרגע שבו קלטה את המהפך, ואת העצב שמילא אותן
ברגע שאחרי. היא נסוגה, לפינתה על קצה המזרן, דבוקה לקיר,
ברכיה דבוקות לחיכה, ראשה מונח עליהן.
הוא חייך כשראה אותה מתרחקת, ושוב הניע את ידו באותה תנועה
מפתה, אותה תנועה של בואי, בואי, "חם היום, חם" הפעם היא אמרה,
תוך כדי נפנוף ידה הקטנה. "לא. בואי" הוא אמר, כשהוא מחייך.
היא נשארה שם, בקצה המזרן, לא מאמינה כבר שהיא באמת רצויה שם,
לידו.
לראות אותה שם בקצה המזרן, כאב לו. הוא רצה אותה לצידו, קרוב
קרוב, בגלל זה הוא התכנס בתוכו מלכתחילה, הוא כעס עליה.
היא הפיחה בו תקוות שהתגלו כתקוות שווא.
הוא התחיל לדמיין בראשו איך הוא יציג אותה בפני כל החברים שלו,
איך הוא יקח אותה לבית הספר יד ביד, ויראה לה את כל ה"זולות",
את כל פינות החמד, איך יקח אותה למקום ההוא מאחורי הבניין, ליד
השיחים הגבוהים עם הפרחים הורודים, וינשק אותה. הוא עצם את
עיניו לרגע. "בואי" הוא הושיט לה את ידו, להביע נכונות, והיא
התקרבה אליו.
היא התיישבה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, וחיבק אותה. חיבק
אותה כל כך חזק.
פתאום אזנה הימנית שמעה "אני אוהב אותך" בלחש. שמעה, אך לא ממש
האמינה, לא עיכלה.
"אני אוהב אותך." אמר שוב. כאילו ידע שהיא לא בטוחה ששמעה
נכון.
"דמיינתי איך אנחנו הולכים יד ביד לבית הספר, ואני מכיר לך את
כל החברים שלי, ומראה לך את כל הזולות בביה"ס, ואיך אנחנו
נפגשים שם בהפסקות..."
היה תורה להיות עצובה ומהורהרת. הם המשיכו להתחבק ארוכות.
הכל התחיל כשחברה הכי טובה שלה באה אליה יום אחד ואמרה לה. "יש
באילת פסטיבל רוק בים האדום, ולאבא שלי יש שם דירה. אני נוסעת.
בא לך לבוא איתי?"
"בטח שבא לי! אני רק מקווה שההורים שלי יתנו לי לנסוע. אבא שלך
יהיה שם איתנו?"
"לא. הוא לא יהיה שם".
"יו... אני מקווה שיתנו לי לבוא איתך"
ההורים שלה נתנו לה לנסוע. והן נסעו. הן נסעו באוטובוס.
שתי חברות הכי טובות, בנות 15 וחצי. כשהגיעו לאילת, הן לקחו
מונית לדירה של אבא, ומיד לאחר התארגנות קלה, קפצו להן לחוף
הים, לראות קצת את אילת.
הן פגשו על החוף כמה חברים שלהן מכיתה, בנים. וכולם יחד
הסתובבו ושרפו את היום בכיף של בני נוער שרחוקים מהבית, מבית
הספר ומההורים. רחוקים ממרות.
הן היו בעננים שתיהן. הן המציאו לעצמן שפה חדשה של כל מיני
ביטויים משעשעים ששעשעו רק את שתיהן כמובן, כי אלו בדיחות
פנימיות, ושפה רק שלנו. הן היו מרוצות מעצמן ומכל העולם.
הן היו עסוקות בעצמן, כשראו שני בחורים, עם מעילים ארוכים, אחד
שחור ואחד אפור (המעילים כמובן) יורדים אל החוף.
המעיל האפור התחיל לדבר עם הנערה שלנו, והם קבעו שיתראו בערב
בהופעות.
היא היתה מרוגשת מכל היום, וגם מהבחור בעל המעיל. וכך גם
החברה.
הן חזרו לדירה, והתכוננו לשעת החשיכה.
"ואת... את שיקרת לי" הוא הפסיק את הסיפור בלחישות והתרחק ממנה
קצת. אבל רק קצת.
"אני לא שיקרתי לך. עבדתי עליך. זה שונה".
"שיקרת לי"
"אני לא שי-קר-תי לך." היא התעקשה.
"אני סיפרתי לך סיפור, במטרה לעבוד עליך, בידיעה שבקרוב מאוד
מאוד אספר לך שעבדתי עליך. זה לא שקר, שקר זה כשלא מתכוונים
לומר את האמת לעולם."
"שיקרת לי" הוא נשאר בשלו.
בערב שתי החברות הטובות הגיעו לשערי הכניסה. הן אף פעם לא היו
באירוע מהסוג הזה קודם לכן, והתרגשו מאוד. הן פגשו את החברים
מהכיתה, וכולם כגוש אחד, הצטרפו לגוש האנשים שניסו להכנס מבעד
השערים למתחם בפנים.
פתאום המעיל האפור הגיע, וקרא לה החוצה, שתצא מגוש האנשים,
שתגיע אליו. היא קראה לו שיבוא אליה, לא רצתה להתרחק מהחברים
שלה, שלא יאבדו לה. הוא בא, ואמר לה שתבוא איתו, שכך הם יכנסו
מהר יותר.
היא נגררה אחריו, אוחזת בידה של החברה הכי טובה, שלא תעלם לה
בהמון. הבנים מהכיתה כבר יכנסו אח"כ. הוא לקח אותן מהצד, והם
נכנסו די מהר.
הוא היה אילתי, המעיל האפור, והם היו בפנים. היא היתה מוקסמת
מכל ההמולה סביבם, מהאנשים המוזרים,  תראי, תראי איזה שיער
מוזר יש לזה, הפנתה את תשומת ליבה של חברתה לעבר נער עם שיער
כחול דוקרני, וצדדיו מגולחים. מוקסמת מדוכני המזון, הבגדים
והתכשיטים. הבנים נכנסו לא הרבה אחריהם. כל החבורה נגשה אל
החול האילתי, קולניים ככולם, מנסים להשיג מקום "טוב", שבו
יוכלו לראות את האמנים בפעולתם.
כשהתחילו ההופעות, היא נעמדה יחד עם כולם, מנסה לראות את הזמר.
מופתעת מעד כמה הדמות קטנה ורחוקה. היא וויתרה, והתיישבה על
החול. היה לה מוזר ששילמה כל כך הרבה כסף, כשבסופו של דבר, היא
לא רואה את האמנים יותר מדי... כאילו היא סתם שומעת מוזיקה
במערכת הסטריו שלה בבית. אבל בבית שלה, אין את כל האנשים האלו,
ואת האווירה...
"בואי נשב קצת מאחורה, רחוק מכולם פה" הציע המעיל האפור, ולקח
את ידה בידו, והם הלכו לשבת קצת מאחורה, רחוק מכולם.
הם התיישבו על החול, רגליו מפושקות טיפה והיא ישובה ביניהן,
גבה נשען על חזהו, כשהוא מחבק אותה בשתי זרועותיו.
הם ישבו עם הפנים לכיוון הבמה. אך לא התרכזו בה יותר מדי.
היא פטפטה לה בלי הפסקה, כשהוא פתאום, נישק אותה. נשיקה אמיתית
כזו, על השפתיים, עם הלשון והכל. -אני מתנשקת צרפתית!-  היא
חשבה לעצמה בשמחה וחייכה.
הם המשיכו להתנשק.
זו הייתה הנשיקה הראשונה שלה.

היא תמיד פחדה להתנשק, פחדה שלא יהיה לה אויר, והנה, היא
מתנשקת. הוא לא שאל אותה, ולא ניסה לאט לאט, הוא פשוט נישק,
והיא נענתה לו ברצון. שמחה על האירוע.
אחר כך הם הסתובבו במתחם הסגור יד ביד, וכל מי שראה אותם,
החמיא לה על ההיקי  החזק שעשתה לו, ולו על ההיקי הגדול שעשה
לה. הם היו מאושרים וקורנים וביחד.
"שיקרת לי." הייתה תגובתו לכל תירוץ ומילה שלה.
היא רצתה לומר לו שהם קבעו מראש שזה זמני, ובלי רגשות, אבל
ידעה שאין טעם לומר דבר כזה. היא שתקה.
הוא חיבק אותה שוב.
הם ישנו יחד מהערב הראשון שלה באילת. הוא לקח אותה הביתה, והם
ישנו יחד.
הוא ראה אותה בלי חולצה, ובלי חזיה.
הם נשארו עם המכנסיים עליהם.
הם הלכו להתקלח יחד.
הוא ישב באמבטיה, והיא מאחוריו, סיבנה לו את הגב. שניהם עם
מכנסי ספורט קצרים. הוא לא רצה שהיא תראה מה קורה לו שם למטה,
והיא שמחה, שהוא לא ממש רואה את שדיה באור.
בין לבין, היא חזרה לדירה.
הבנים מהכיתה היו שם. וגם החברה כמובן. אחד מהם קרא לה, היא
סובבה את ראשה אליו, ואחד אחר צילם לה את הצוואר, ואת ההיקי
כמובן. היא רדפה אחריהם והם צחקו כולם יחד, נוחתים על הספות
הרכות בעירבוביה.
היו להם שם כמה רגעים יפים, והם, שניהם, בילו כמעט כל רגע
מימיה הבודדים שם, ביחד.
אחד מהימים הבודדים האלו היה, ה- 1 באפריל.
כל החבר'ה ניסו לעבוד אחד על השני, והשלישי על הראשון, והיה
יום משעשע במיוחד. בשני לאפריל, היא החליטה לעבוד עליו.
היא סיפרה לו שאבא שלה, שיש לו מפעל בצפון, בונה מפעל באילת,
ותוך שלושה-ארבעה חודשים, הם עוברים לגור באילת, לשנתיים
הקרובות לפחות.
הוא התלהב, והתחיל לדמיין איך הוא יקח אותה יד ביד לביה"ס,
ואיך הוא יכיר אותה לכל החברים שלו, איך היא תשאר שם לצידו,
ולא תהיה דבר חולף בחייו, כמו שתכננו מההתחלה, מתוך הכרה
במציאות.
"דמיינתי איך את חברה שלי." הוא לחש לה באוזן.
היא שתקה בשלו.
"את רוצה שנהיה חברים?" שאל
"אתה יודע שאי אפשר."
"אפשר. את תבואי לבקר אותי באילת, ואני אסע אליך לנהריה"
"די, תפסיק. אתה יודע שאי אפשר. אי אפשר להיות חברים עם מרחק
כזה בינינו."
"אז תעברי לגור פה."
היא חייכה. "אתה יודע שאני לא יכולה. אני גרה עם ההורים שלי."
"ההורים שלי יסכימו. תגורי פה איתנו."
"די, אתה יודע שאני לא יכולה."
הוא ידע. וזה כאב לו. כאב לו שהיא הולכת היום, והנה היא לקחה
לו את החלום, שהיא חוזרת לכמעט תמיד לחייו.
"אני רוצה להשמיע לך שיר."
הוא שם דיסק במערכת שלו, והאוויר התמלא בצלילים של Wish you
were here של pink floyd.

היא שיחקה איתו את המשחק הקטן שלהם, של איך היא תעבור לגור שם,
אבל, החליטה שכדאי לספר לו את האמת, ועדיף עכשיו ומהר.
היא עמדה מולו ואמרה לו בשירה קלה "שני באפריל... ושני
באפריל..."
הוא פתח את עיניו כלא מאמין. לא ממש מעכל את מה שקורה פה
מולו.
"שיקרת לי??!"
"שני באפריל?"
"שיקרת לי!" הוא נשכב על המיטה, עם פניו לקיר, קצת מכורבל,
ומאוד כועס. היא התיישבה לצידו, אך כל הברה שהיא נסתה להוציא
מפיה נתקלה בהשתקה מצידו "אני לא רוצה לשמוע אותך" אמר. ופשוט
לא נתן לה לדבר אליו, להסביר.
היא לא הבינה למה הוא לוקח את זה כל כך קשה. הוא לא הבין איך
היא יכלה לשקר לו ככה, לתת לו לחיות בהשליה שהיא נכנסת לחייו,
ליותר משבוע וחצי. הוא כעס. היא לא הבינה, והוא לא נתן לה
להסביר, וגם לא הסביר את תגובתו החריפה.
"שיקרת לי" "אני לא.." "אני לא רוצה לשמוע אותך. אל תדברי
אלי!!" "אבל א.." "אל תדברי אלי!" "קיר!!" "אל תדברי אלי!"
"אני לא מדברת אליך!! אני מדברת אל הקיר. קיר!"
היא פנתה אל הקיר, וסיפרה לו. "קיר, אני יודעת שאתה היחיד פה
בחדר שיקשיב לי, ומעוניין לשמוע את מה שיש לי לומר" הוא שתק.
הקיר שתק, וגם המעיל האפור שתק. הם שתקו, והיא דיברה ואף אחד
לא עצר אותה הפעם: "קיר, תקשיב, רק רציתי לעבוד עליו קצת.
פספסתי את הראשון באפריל, והשני נראה לי מספיק קרוב, ורציתי
לעבוד עליו. אז סיפרתי לו שאני עוברת לפה. שאבא שלי בונה פה
מפעל, ואני הולכת לגור באילת, מעוד שלושה חודשים בערך, עם כל
המשפחה שלי, בשנתיים הקרובות. סיפרתי לו את זה, כשאני יודעת
שאני הולכת לספר לו את האמת..." "שיקרת לי." "אל תפריע לי לדבר
עם הקיר!" הפעם היה תורו לשתוק. הוא חייך לעצמו, היא כל כך
חמודה... "אז קיר, כמו שאמרתי, תכננתי לומר לו את האמת עוד
היום. סיפרתי לו את הסיפור הזה, כשאני יודעת ומתכננת לספר לו
את האמת בקרוב. זה כל הרעיון של לעבוד על מישהו. שקר, זה כשאתה
מספר משהו למישהו, ואתה מקווה שהוא לא יגלה את האמת לעולם.
לעבוד על מישהו, זה כשאתה מספר למישהו משהו, כשאתה בעצמך,
מתכנן לספר לו בקרוב את האמת. מבין קיר? אני לא שיקרתי לו, רק
ניסיתי לעבוד עליו, בקטע של אחד... של השני באפריל."
היא השתתקה. הוא שתק. הקיר שתק. גם המעיל האפור שהיה מונח
במקומו איפשהו בבית, שתק גם הוא. אפשר לומר שהיתה שם שתיקה.
היא הסתכלה עליו. הוא המשיך לשכב עם הפנים לקיר. היא לא ראתה
את פניו.
היא קמה, והתיישבה על קצה המזרן, שעליו ישנה בלילה. מזרן ליד
הקיר השני בחדר הצר שלו. התיישבה על קצה המזרן, אוספת את ברכיה
בין זרועותיה, מניחה את ראשה עליהן, ומביטה חצי ברצפה, חצי בו.
שוקלת האם לקום וללכת, או להשאר למרות שהיא מרגישה לא רצויה.
זה היה היום האחרון שלה באילת. והיא ידעה שאם תקום ותלך, יש
סיכוי שלא תראה אותו לעולם. היא בחרה להשאר.
כשהרימה את עיניה אליו פעם נוספת, ראתה שהוא מסתכל עליה. מסתכל
ומנופף לה עם ידו שתבוא אליו. עם חיוך קטן על פניו. כשהיא
התקרבה, הוא אמר "חם היום, חם" כשהוא מחייך לעצמו חיוך מרוצה.
היא חזרה לקצה המזרן שעל הרצפה, נעלבת לה קצת.
זה היה הלילה האחרון שלהם יחד.
יום למחרת היא הולכת הביתה. הוא רצה לשכב איתה. לפני שהיא
נעלמת לו מהחיים.
הוא היה בן 16 וקצת, והיא בת 15 וחצי.
הוא עוד לא היה עם מישהי, וידע שהוא הנשיקה הראשונה שלה, אבל
הוא רצה אותה. רצה אותה למרות הכל, והחליט לאזור אומץ, ולומר
לה. לפני שהיא נעלמת לו.
"אני רוצה לשכב אתך."
היא חייכה.
"את מוכנה?" הוא שאל, ותקווה נשמעה בקולו.
היא שתקה. לאחר מכן ענתה לו תשובה כזו:
"... לא. יש לי קול קטן בראש שאומר לי שאני אצטער על זה
אח"כ."
הוא ביקש ממנה עוד כמה פעמים באותו ערב, התחנן ממש, אך היא
נשארה בסירובה.
"מה איכפת לך?" הוא שאל כעבור כמה שעות שהנושא לא עלה בהן.
"תראה, האמת, לא אכפת לי. באמת שלא איכפת לי לשכב אתך. אבל, יש
קול קטן בראש שלי, שאומר לי שאני אצטער על זה אח"כ."
הם לא שכבו באותו הערב, או בכלל. הם הלכו לישון, וקמו ליום
האחרון שלהם יחד.
היא חזרה לדירה של האבא של החברה, שכעסה עליה על ההזנחה הפושעת
במשך כל השבוע וחצי הזה כמעט, ואל החברים-הבנים מהכיתה, שלא
התייחסו לחסרונה יותר מדי.
בתחנת האוטובוס, הוא חיבק אותה חיבוק אחרון, והיא חיבקה אותו
חיבוק אחרון שלה.
היא נסעה.
מלאה בחוויות הביתה. של שיר אחד חדש שהיא אוהבת, של נשיקה
ראשונה, ועם שאריות של היקי אחד...




הם נפגשו מאז בעוד שני מקרים שונים באילת, ופעם אחת היא
התיישבה מולו במקרה ברכבת בנהריה, עיר הולדתה. אבל אלו, שלושה
סיפורים אחרים.
מה שכן אספר לכם, זה, שהוא סיפר לה, על אותה הרכבת, שיש לו
חברה - מנהריה.

וזהו רבותי - סיפור אמיתי.


7/9/2000







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מלי ולך?











אפרוח ורוד
מסתלבט על מלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/02 10:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה