[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא ישבה בכיתה מאחורה, בצד. תמיד ישבה שם. הסתכלה על האחרים.
בחנה אותם.
הם נראו לה מאוד פעלתנים, ועסוקים, ושמחים, וביחד.
והיא, היא תמיד היתה לבד.
תמיד.
לבד.

יום אחד היא החליטה לנסות, ולהיות חלק מהכולם הזה.
היא ישבה במקום קצת יותר קרוב, בשורה השלישית, עדיין בצד.
מפה היא אפילו הצליחה לשמוע את קולות הצחוק שבקעו מהם. וניסתה
להצטרף אליהם, אך, היא הייתה מהוססת מדי. הצחוק שלה לא נשמע
אמיתי. אולי בגלל שהוא אכן לא היה אמיתי. הדברים שלהם, לא
הצחיקו אותה.
היא המשיכה לשבת בשורה השלישית.
כמה חודשים כבר שהיא יושבת שם, והצחוק שלה נשמע פחות מהוסס,
וכבר פנו אליה מספר פעמים, ואפילו יצא לה לצאת לסרט עם החבר'ה,
וכמה פעמים הלכה לשבת לשתות משהו בפאב עם אלה ואחרים.
אבל לא הרגישה שייכת. הם הרגישו שייכים אליה, היא לא הייתה
שייכת להם.
ואז זה נגמר.
והיא נכנסה לכיתה חדשה, עם אנשים חדשים, והפעם כבר ישבה בשורה
השלישית באמצע.
והיו כמה שהכירו אותה מהפאב, או מבילויים אחרים, והצביעות כבר
נכנסה לתוכה, והייתה חלק ממנה, והיא כבר הייתה חלק מהם, אבל
הם..
יום אחד, יצא לה להגיע מוקדם.
היא הגיעה, כשהכיתה הייתה ריקה.
ופתאום, נורא התגעגעה למקום הישן שלה. זה שבצד מאחורה. רצתה
פתאום לשבת שם שיעור שלם, ורק לבחון אותם, מרחוק. לדמיין,
לחשוב, על מה הם מדברים..
בטח לא עליה, היא לא מרכז עולמם.. על מה הם מדברים? על מה?
היום היא יודעת, אז, היא אפילו לא הצליחה לנחש.
היא הלכה החוצה להביא כוס שתיה, וחזרה לכיתה, לשבת ולו לרגע,
מאחורה. במקומה.
ישב מישהו אחר.
"זהבה" היא קראה בקול, לא בצעקה, וראש זהוב קצוץ כמעה הורם
לעברה. עיניים עמוקות. בורות של חוכמה. אישיות. בורות של שכחה.
בורות שבהם היא שקעה.
"דור" הוא ענה לה.
"אפשר לשבת לידך זהבה?" היא אמרה בטון קצת עוקצני, והרגישה,
שהביטחון שלה נעלם שוב. "דור" הוא חזר על שמו. "וכן" ענה לה.
היא התיישבה לידו.
רק שניהם בכיתה.
הציעה לו מים, והוא לגם לגימה.
התחשק לה לבכות. ואני אפילו לא במחזור היום.. חשבה לה.
הדמעות עמדו לה בגרונה.
היה לה קשה לשבת מאחור, ולצפות בכולם.. לצפות במה שקרה איתה.
לצפות בה.

דור הניח את אצבעותיו הארוכות על כף ידה, שהתכווצה לרגע, ולאחר
מכן נרגעה תחת המגע.
הוא מבין אותי. חשבה לעצמה. וכל כך טעתה.
דור, דור לא הבין כלום. היא פשוט מצאה חן בעיני, ונראתה לו
טרודה.
הם ישבו יחד כל הקורס.
אבל כלום לא קרה. היא הייתה מאוד שקטה והוא, הוא לא הפריע לה.
היא בכלל למדה עם חיים, וחיים כל הזמן ניסה להתחיל איתה, אבל
היא לא רצתה. הוא לא גרם לה את הנוחות ואת השלווה שהרגישה עם
דור.
רק שהיא לא שמה לב שעם דור היא חשה ככה.
עברו הימים, עברה שנה. הקורס נגמר ממזמן.
את החומר היא כבר שכחה ששכחה.
יום אחד, בשמש חורפית נעימה, כזו שמחממת את הנשמה, היא שכבה על
הדשא, על גבה, כשספר מונח לה על בטנה.
פתאום, מישהו הסתיר לה לרגע את השמש, ואז השמש חזרה.
ופתאום היא שמעה.. לא, לא שמעה. הרגישה.
אצבע ארוכה מלטפת את לחיה.
היא נבהלה, ופתחה עיניה במהרה.
ותוך שניה נרגעה.
הם דיברו באותה הפעם, אפשר לומר, בפעם הראשונה.
היא גילתה שגם היא מצאה חן בעיניו, ובעצם, שהיא סתם נשארה לבד
כל השנה, כי אם רק הייתה עושה צעד, צעדון קטנטן, הוא היה עוזר
לה. והיה -אנחנו-

אבל זה לא נורא,
כי עכשיו יש.

היא חושבת על לגמור את זה.
היא לא ממש יודעת למה.
מרגישה שאין עוד אחד כזה בעולם. אין עוד "דור" בשבילה.
אבל.. היא צריכה לסיים את הקשר הזה.
וזה לא שלא טוב לה,
אבל לא טוב לה.

צריכה לסיים.
צריכה.

"דור.."
"זה בסדר חמודה, אני יודע. זה עצוב, אבל אני מסכים איתך"

הוא נתן לה נשיקה.
היא עצמה עיניה.
הפעם, כף ידו הדקה, לא עצרה יותר את הדמעה. וגם לא את זה שבאה
אחריה.. ואחריה.. ואחריה..


6/11/2000







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל בבוקר כשאני
קם למה מיקי לא
קם איתי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/02 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה