[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא זוכרת את עצמה, רצה על הדשא בשמלה קצרה וחמודה, בלי
סנדלים, עם כל הילדים האחרים.
הם שיחקו בכדור, ובכל מיני משחקים אחרים.
היא תמיד אהבה לבוא לבקר את סבתא שלה, לבקר בקיבוץ היה בשבילה
יציאה אל החופש, אל הדשא, אל הירוק, אל החיים האמיתיים, אל
החופש שלה, עוד כילדה.
עוד כילדה הרגישה כלואה בעיר מלאת הבטון והאורות והרעשים.
פיסות הדשא הקטנות בחזיתות הבתים, לא הספיקו לה, העצים שצמחו
במרווחים קבועים על המדרכות, גם לא היוו מספיק ירוק עבורה.
הדבר היחיד שאהבה בעיר, היה הים.
הים היה חשוב לה מאוד. בעצם, בטון, לא היה שם.
ובקיבוץ לא היה ים. בקיבוץ היו דשא, שמש, צחוק והרבה ילדים
אחרים.
מגיל מאוד צעיר היא באה לבקר, והילדים הכירו אותה, וקיבלו אותה
כאחת מהם כמעט.
ועכשיו, גם הקיבוץ זה כבר לא מה שהיה, היא לא הייתה פה 7 שנים
בערך, מאז שסבתא נפטרה. כשהיא הייתה בת 14.
היא השתחררה לא מזמן, ובמקרה עברה פה.
היא כבר מזמן גילתה את תענוגות העיר, את הבילויים עד לפנות
בוקר, את הגברים שסבבו אותה, היא פחות סלדה מבטון ומבניינים,
אך עכשיו, כשהיא מסתובבת בגנים הירוקים, פה בקיבוץ, היא נזכרה
בעצמה, כשהייתה קטנה, בת 4, בת 6, מתרוצצת בגנים עם שאר
הילדים, בעצם, בכל גיל שהוא, עד 14, עד שסבתה...
היא שמה לב שדברים שונים ממש. יש גדרות, כבר אין מדשאות
אינסופיות, כמו שהיא זוכרת, יש גדרות שחוצצות, גם הן ירוקות,
אך ירוק אחר, כהה יותר.
בכלל, היא לא ידעה מה היא מחפשת פה.
לא נשאר לה פה אף אחד, רק סבתה הייתה פה, והילדים, אבל, איך
היא תזהה אותם, ואם תזהה, אז??
היא זכרה שערב אחד כשעשו מדורה בל"ג בעומר, היא נשארה עם כל
הילדים (מה, היא הייתה כבר גדולה, בת 14) ונשארה לישון איתם
תחת כיפת השמיים,
היא זכרה שהיא הייתה די קרובה לנער אחד, קראו לו... היא לא
זכרה.
טוב, זה באמת לא משנה, אני אעשה סיבוב ואסע מפה לקבר של סבתה,
ואמשיך בדרכי.
היא נכנסה למרכולית שלהם, לקנות מים מינרליים.
שילמה, והבחור שלקח את הכסף שאל אותה מאיפה לעזאזל היא כל כך
מוכרת לו??
הוא לא היה מוכר לה בכלל. היא חשבה שהוא סתם מנסה להתחיל איתה,
וחשבה לעצמה איזו דרך פתטית הוא בחר לעצמו, אך שיחקה איתו את
המשחק.
"אני לא יודעת למה אתה אומר שאני מוכרת לך, אני לא מפה. הייתי
באה בתור ילדה קטנה, אבל... לא נראה לי שתזכור אותי מאז."
"רגע, תגידי, את לא הנכדה של מיכל במקרה?"  "אני כן... זיכרונה
לברכה."
"אמרתי לך שאת מוכרת לי!!" היה בו איזשהו סוג של חיוך ניצחון
כובש.
"מה קרה לך, לאן נעלמת?? לא רואים אותך פה שנים..."
"כן, לא הייתי פה מאז שסבתה שלי נפטרה."
"מה העניין, לבקר חברים זה כבר לא מצרך נדרש?"
"מי אתה אם יותר לי לשאול? "
"יותר, בטח יותר. אני עידו". זה לא אמר לה כלום.
"טוב עידו, אז, אני אזוז לי."
"מה, עד שאת פה, את חושבת שאני אתן לך לברוח?? שאלנו את עצמנו
איפה את ומה קורה אתך, אבל לא ידענו איך להשיג אותך. למזלך,
יום שבת היום, ויש הרבה חבר'ה שחזרו מהצבא. בואי." "משה, אני
הלכתי" צעק אל רחבי החדר. מאי שם נשמעה התשובה "תעשה טובה,
תאכיל את בולי" "o.k. חבר - אדיוס"
הלכנו.
ליד הבריכה, היו הרבה מאוד אנשים, ובעודי חושבת לעצמי מתי הם
הספיקו לעשות בריכה, וצימרים וכו' עמדו בפני חבורה של אנשים
שנראו לי מוכרים אך לא, ומלווי אומר "תראו את מי הבאתי לכם,
איפה טומי?" השם הזה דווקא היה לי מוכר, הוא היה אחד מהבנים
החביבים עלי, נדמה לי חשבה בפנים... "עידו, מי זאת?" "נו מיקי,
את לא מזהה?? זאת אסנת, הנכדה של מיכל!!"
"לא נכין, אחי, שיחקת אותה!! איפה נמצאה האבדה?"
בינתיים כנראה שמישהו רץ לבריכה להביא את טומי, כי הוא עמד
עכשיו לידי, נוטף מים ושרירי .
"את אסנת הנכדה של?" "כן. אני זוכרת אותך. מהמדורה ההיא" הוא
חייך. כולם התבוננו בנו בהתעניינות הולכת וגוברת.
"בואי רגע, יש משהו שרציתי לומר לך מזמן. אבל לא ידענו איך
להשיג אותך."  "כן, עידו כבר סיפר לי" התחלתי להסתקרן.
הוא לקח אותי לכיוון הבריכה, פתאום הניף אותי באוויר, וזרק
אותי למים.
הרגשתי נורא, כולם עמדו שם על שפת הבריכה וצחקו עלי, פשוט
נורא. הוא קפץ למים ושחה לכיווני, שחיתי לכיוון הנגדי, רציתי
לברוח, אבל לא היה לי שום סיכוי, הייתי עם בגדים והוא גם ככה
היה משיג אותי. פתאום משום מקום, הוא הופיע מולי, צץ מתוך המים
ואמר לי  "זה על זה שנעלמת לי" וחיבק אותי חזק חזק פתאום,
כאילו שהוא מפחד לאבד אותי "וגם זה על זה שנעלמת לי" לחש
באזני.
היה לי נעים להיות מוגנת בידיים שלו. כבר לא נשמעו צחוקים.
שמתי לב שעידו פקד שם על כולם להתפזר ולעזוב אותנו בשקט.
הם לא כל כך התלהבו, אך הסכימו לצפות מקצת יותר רחוק. "יש לך
חבר?" שאל טומי "לא כרגע" עניתי, כשדמותו של האקס האחרון עולה
במוחי. טומי נראה הרבה יותר טוב חשבתי.
"אני יכול להיות חבר שלך?" שאל טומי "תמיד היינו חברים, אל
תהיה מצחיק" אמרתי, והרגשתי כל כך עלובה בתשובה שלי. "לא, אני
שואל אם אני יכול להיות ה-חבר שלך" "אל תביך אותי" "אני לא"
חייך, "תקחי אויר" ופתאום צללתי, הוא העלה אותנו בפינה של
הבריכה, שהייתה שטופת שמש, אך רחוקה יותר מעיני החבר'ה.
"התגעגעתי אליך. בדיוק אתמול דיברנו עליך, על זה שנעלמת סתם
ככה, ולא באת לבקר יותר. מה את עושה עכשיו?" "בדיוק השתחררתי."
"אז בואי לגור איתי בקיבוץ, תוכלי לעבוד פה, עבודה נדרשת."
"אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה." "מה יש לחשוב? איזו
אלטרנטיבה מעניינת יש לך?"
הוא בלבל אותי, קרני השמש שריקדו להן בפסים על המים בלבלו
אותי, זוגות העיניים שצפו בנו, בלבלו אותי, אפשר לומר שהייתי
מבולבלת.
את אותו הלילה ישנתי שם. עם טומי. הוא מקסים. הוא כל כך נעים,
גם למגע, וגם להיות בחברתו. היה שלב ביום למחרת, שהרגשתי שאני
צריכה ללכת.
טומי גם השתחרר כבר, הוא היה גדול ממני בשנתיים. הוא עבד
בקיבוץ באירוח הנופשים. ורצה שאצטרף אליו.
חזרתי הביתה. כמובן, דרך הקבר של סבתא. סיפרתי לאמא. זה הזכיר
לה את סבתה, והעציב אותה קצת.
היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת לומר לי מה כדאי לי לעשות, לא
לכאן ולא לכאן, אני ילדה מספיק גדולה בשביל להחליט בעצמי מה
אני הולכת לעשות.
שבועיים לאחר אותו יום שבת, נסעתי לקיבוץ.
הלכתי ישר לבריכה.
ראיתי שם את טומי, ועלה בי חיוך כזה של ילדה בת 16, אבל אז
ראיתי, שמישהי ניגשה אליו, והוא חיבק אותה חזק חזק, כמו שהוא
חיבק אותי אז.
אין צורך לציין שכבר לא חייכתי. נשכתי את שפתי, והלכתי מהר
מאוד לכיוון האוטו, מתאפקת שלא לבכות, מתאפקת שלא לרוץ וככה
עידו פתאום ראה אותי.
"אסנתוש, מה קורה חומד?" "כלום. באתי, הייתי, הלכתי".
עידו לא הבין מה עובר עלי, אבל נשאר נחמד כמו תמיד, "נו, אז את
באה לעבוד בקיבוץ עם טומי שלנו?" "טומי שלכם לא בדיוק צריך
אותי" חצי צעקתי, ושוב, התביישתי בתגובות של עצמי, אבל כבר לא
היה לי איכפת, אני לקיבוץ הזה לא חוזרת!!
"מה קורה אתך? הוא לא מפסיק לדבר עליך, מאז שחזרת, הוא מת לדעת
מה החלטת, והצטער שכמו איזה טמבל שוב שכח לקחת את המספר טלפון
שלך."
"אני רואה שהוא התגבר על זה יופי" מלמלתי לעצמי. עידו התעקש
לקחת אותי לבריכה, הבטיח לא להתבלט, ולא לקרוא לטומי אם אני לא
ארצה. הסכמתי.. אולי באיזשהו מקום לא רציתי לוותר על התוכניות
שלי לחודשים הקרובים כל כך מהר.
כשהתקרבנו, עידו היה נרגש, הוא ראה מרחוק את אחותו של טומי,
שבאה לבקר מלונדון. היא נסעה לשם ללמוד בלט קלסי. והוא לא ראה
אותה כבר מעל חצי שנה.
אני הרגשתי כמו אידיוט מושלם.
עידו הלך לומר לה שלום, ולומר לטומי שאני פה. לא התנגדתי.
רק חשבתי לעצמי בפנים, שקנאה זה דבר כל כך נורא, כמעט גרמתי
סבל לשני אנשים, ובשביל מה???
מחשבות אלו התחלפו בגלי חום שאפפו אותי כשטומי ניגש אלי מאחור,
וחיבק.


13/5/2000







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גבר ואישה
נוסעים ברכבת
ומחליפים מבטים
וחיוכים כל
הנסיעה. לבסוף
אוזרת האישה
אומץ: "נעים
מאוד לילך
מירושלים" עונה
לה הגבר:"נעים
מאוד לי עומד
מתל אביב".


משחקי מילים
בבמה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/02 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה