לנסוע ביחד. זה מה שדודי רצה. מין חבורה שכזו, תמיד היינו
ביחד. דודי נסע עם צחי לדרום אמריקה. דורון היה צריך לחכות
עדיין לשחרור מהצבא. אני שלא רציתי להיות איתם נסעתי לארצות
הברית לבד. נסיעתי הייתה סיפור ידוע מראש. ידעתי שאחזור אל
הסיפורים שאשמע ואיפה היית ולמה לא באת. ועוד פעם ושוב עכשיו
עוד סיפור על פרק תיכו-אסטודינטו או קולומביה והבנות והסמים
והזיונים והנוף, האלכוהול, האנשים. ואיפה היית, אני הייתי לבד.
בסופו של דבר הסיפור היה ידוע מראש. במקרה שלנו כולנו נסענו
כדי לחזור, אף אחד לא היה טיפש מספיק כדי להכחיש את זה. כל אחד
מאתנו סימן כמה איקסים נוספים במפה. ולמה אני דווקא באמריקה
הצפונית ולא הדרומית. איפה לא יכולתי לבוא אתם, לתמוך באשליה
שאנחנו האנשים הכי קרובים ביחד, כמה טוב לנו, אמיגוס, מעשנים
ביחד, שותים ביחד, ואם מתחשק, אז גם מזיינים ביחד. אבל בעצם
הכל נוצות ברוח, רגע עפים  עם כולם מתפזרים מהתחושה שהיינו
מחוברים למשהו אמיתי, משהו שאף פעם אי אפשר היה להצביע עליו.
משהו שיותר מכל מה שהיה, הוא מה שצריך להיות.  וכשאנו מתייאשים
מכל מה שאין, והאחיזה בכמו נרפית, אנו יושבים במעגל, מספרים את
אותם בדיחות עייפות, מעשנים ומסתממים ומסתתמים. אני בוהה
בבקבוק וודקה ריק, דורון תמיד מפחד לאבד שליטה אבל שני בירות
והוא כבר איבד אותה, צחי מעמיד פנים של מסטול עד שבסוף הוא
באמת מסטול והצחוק הלא מרוסן שלו מבקש איפוק מכולם. ודודי
שבעיניים הכל כך עצורות שלו, עדיין, אחרי כל הפילוסופיות חיים
המעניינות, עדיין משתקף אבא שלו, משתררת לרגע דממה. מין שתיקה
מקלפת שכזו שבה אנחנו כבר מפורקים לגמרי, הערב אין לאן לחזור.
כל המיטות ריקות הלילה ובשניות האלו הבדידות מכרסמת בעצמות,
רגע לפני שכל אחד עוזב, אנחנו נשארים לשבת ביחד. דודי מחייך
מבסוט, אני מרחף כמו נוצה הוא ממלמל, ספק לי, ספק לעצמו. אבל
באמת כבר מאוחר , צחי מתעורר, יש לו תרגיל להגיש מחר, ודורון
יקלל את העבודה המסריחה שלו, דודי רגוע, יש לו כמה סידורים
בצהרים. רק אני מובטל, כבר אחשוב על משהו מחר.