קר לי. מאוד. אז אני קמה מהמיטה הקטנה שלי, ולובשת את החולצה
הארוכה של החבר לשעבר שלי. אני קצת מתחממת, קצת יותר נעים. אבל
אז אני נזכרת בו, ובאיך שהוא זרק אותי אחרי שהוא בגד בי, אז
כואב לי מאוד, וקר. מצמרר פשוט. אני פותחת את המגירה ושולפת
שתי גרביים, יצא לי אחת כחולה, ואחת לבנה עם פסים, אבל לא אכפת
לי שהן לא תואמות, העיקר להתחמם. אני גורבת אותן במהירות, עד
למעלה, עד הברכיים, להתחמם כמה שיותר. אבל עדיין קר, אז אני
נכנסת למיטה ומתכסה טוב טוב בשמיכה. ממש עד הסוף, רק העיניים
בחוץ, בוהות באותה נקודה מוכרת בתקרה. עדיין קר. אמצע אוגוסט,
ואני עם בגדים ארוכים וגרביים ומתחת לפוך, וקר לי. משהו לא
בסדר, ואז אני מבינה. אף פעם לא יחזור להיות לי חם. סבלתי כבר
יותר מדי, כואב לי יותר מדי, ואני פשוט אשאר לקפוא. לבד.
ממשיכה לבהות בתקרה, ומבינה שהגיע הרגע ממנו פחדתי כל כך,
מבינה שנשברתי. כלומר הלב שלי נשבר. הוא סבל מעומס יתר, ופשוט
התמוטט. אני התמוטטתי. כל כך הרבה עברתי. כל כך הרבה פעמים
נעלבתי, נפגעתי, התאכזבתי, ננטשתי...ושוב נקשרתי, ושוב נזרקתי.
וחיפשתי והתאהבתי ורציתי ושאפתי ונזקקתי. אך תמיד בסוף
התאכזבתי. תמיד סבלתי בסוף, כל כך סבלתי עד שלא הצלחתי
להתאושש, לא יכולתי להתגבר. אז מצאתי לעצמי פיתרון. שמתי כל
"סיפור" במגירה קטנה בראש שלי, מודחקת אי שם למטה. נעלתי כל
מגירה 30 פעמים, וזרקתי את המפתח. ואיך שהוא הצלחתי להמשיך
הלאה. מדי פעם מגירה חצופה כלשהיא הצליחה להיפתח. מהר נעלתי
אותה שוב, לא היה לי זמן לסיפור הקודם, הייתי בתוך משהו אחר.
עד שבסוף המשהו האחר הזה תפס מגירה משל עצמו. וכל פעם המשכתי
הלאה, למניאק הבא שיזרוק אותי, למישהי הבאה שתפגע בי.
ברגעים אלו ממש הסוף מגיע, אני כבר לא מסוגלת להמשיך. הראש
והלב מתפוצצים, כל המגירות עולות בבת אחת, הכל עולה בחזרה. כל
הסיפורים מתערבבים. איזה בלגאן! מלא אנשים, מלא מקרים. והכל כל
כך כואב. הדמעות לא מפסיקות לזלוג. כל התמונות של חיי רצות
בראש, כמו שמספרים שקורה לפני המוות. ככה אני מרגישה, כאילו
אני גוססת. אני לא יודעת מה לעשות, איזה מכה. דברים שכבר
הודחקו כל כך הרבה זמן עד שכמעט נשכחו עולים מחדש. אני רוצה
שמישהו יבוא להציל אותי, לעזור, להושיע מהצרות. אבל יודעת שמהר
מאוד הוא יתפוס מגירה משל עצמו.
אני שוקעת בים הסיפורים שלי, בים האכזבות. מהרהרת. שונאת את
כולם, אבל הכי שונאת את עצמי. שונאת אל שהרשיתי לעצמי לאהוב,
לתת, להיקשר. הייתי צריכה לדעת מה יקרה בסוף, זה תמיד אותו
דבר. מטומטמת אחת. איזה טיפשה...
אני רוצה לשפוך פה ועכשיו, על הנייר הזה, את הכל. אבל אי אפשר,
זה ארוך מדי. ומסובך מדי. וקשה מדי. אני נזכרת בהכל ונורא רוצה
לחזור לעבר, לשנות דברים. לומר את כל מה שרציתי, כל מה שחשבתי
והרגשתי אז, באותן תקופות. לא רוצה לשמור את הדברים בבטן. ואם
אי אפשר לחזור לעבר, אז לפחות הייתי רוצה לסגור את העניינים
עכשיו. אבל כבר אי אפשר. כולם כבר מזמן שכחו. שכחו אותי ואת כל
מה שהם עשו לי. נוח להם לשכוח ולעבור הלאה. רק אני נותרתי
תקועה בעבר.
אני כבר לא מסוגלת לאהוב, מפחדת. ואני שונאת את עצמי כי אני לא
אוהבת את אלו שאיתי עכשיו, אלה שהיו תמיד ויודעת שישארו תמיד.
הם כל כך אוהבים ורוצים לעזור, ואני יודעת שהם לא יאכזבו. אבל
אני פשוט לא אוהבת אותם, הם לא מספיקים לי. אני רוצה את מי
שפגע ועזב, כי אני עוד לא התגברתי. ולמרות כל הכעס והאכזבה,
אני עדיין אוהבת, עדיין זקוקה לכם. אני מנסה לשכנע את עצמי
שאני שונאת אתכם, אבל עמוק בפנים אני יודעת שאני לא. איך
אפשר?
ואיך יכולתם לשכוח אותי???