אני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. בכל מקום שאלך, כל מה
שאעשה, היא תמיד תהיה שם. זה מעצבן כבר. לא, זה מעבר לזה, זה
כבר משגע אותי! די! אני לא יכול יותר!
תמיד ידעתי, שיום אחד זה יבוא. תמיד התכוננתי  לרע ביותר. תמיד
תמיד ותמיד, ועכשיו?
עכשיו אני מאחורי זה, אבל עדין לא מעכל. היא עזבה אותי, זרקה,
נטשה, דרסה, כתשה.
היא עשתה הכל כדי שאצא מחייה, ואני לא הבנתי אותה. אני עד
עכשיו לא מבין. למה כל כך קשה לי? למה אני לא מצליח לקבל את
זה? הסתדרתי יפה בלעדיה, לפני שנפגשנו, היה כיף גם לבד, ועכשיו
אני שוב לבד. נכון, זה לא אותו לבד, זה כבר בודד. זה כאילו...
כאילו הייתי עם מישהי ועכשיו אני לא, פשוט ככה, בלי דמוים
וכאלה.
אז למה אני לא מצליח לקבל את העובדה שהיא מסתדרת בלעדי?
למה אני משתתק בכל פעם שהיא מדברת עם גבר אחר?
למה בא לי לבכות כשאני נמצא לבד בבית ולא עושה כלום?
כל כך הרבה שאלות, ותשובה אחת ברורה.
אני מרגיש יבש, ריק, רע, דחוי, עזוב, פגוע, זרוק.
אני מרגיש, היא כבר לא.