איך שקראתי בעיתון שהמופרעים האלה הגיעו לארץ, ידעתי שיקרה פה
משהו. אשתי תמיד מנסה להגיד לי להפסיק להסתכל על הכוס הריקה,
כמו שאומרים, אבל אני בכל זאת מקשיב למה שהבטן שלי אומרת - היא
עוד אף פעם לא שיקרה אותי.  אז כשהמופרעים האלה הגיעו, הם ישר
התיישבו להם באיזו קומה בהילטון, וחיכו שכל המעריצים יבואו
לנשק להם ת'יד. לא תאמינו כמה בני נוער מעריצים את המטומטמים
האלה - הם היו מוכנים אפילו למות בשבילם, בטח.
בגלל זה גם לא התפלאתי שהתחילו לעשות את ההגרלה ההיא בעיתון.
כמו זבובים, ככה הילדים  המטומטמים האלה התנפלו על העיתונים,
העיקר שיזכו בכרטיס. לא אכפת להם מכלום... חושבים שלהורים שלהם
יש עץ של כסף בחצר, הנבלות.
ואני, מה בסך הכל ביקשתי? להביא קצת פרנסה הביתה. להאכיל את
הילדים. אולי גם לקנות לאשתי איזו שמלה חדשה ליום הולדת. אבל
גם פרנסה כבר אי אפשר היום להביא הביתה בשקט. המופרעים האלה
חייבים להרוס את הכל. כסף על העצים, כן, בטח.
אז כשקראו לי מהחברת שמירה שאני עובד בה, לעמוד שם במלון ולסנן
מעריצים, ידעתי שיהיו צרות. אבל קראו לי, אז באתי. כסף זה כסף,
ופרנסה צריך שתהיה. זו לא פעם ראשונה שאני עושה את התפקיד הזה.
אני כבר הרבה זמן בחברה, הספקתי לעשות את הכל. לעמוד בקניונים,
בבתי מלון,  אפילו בבתי ספר. זו באמת לא עבודה רעה - בעצם לא
היתה עבודה רעה, עד שהכולירות האלה הגיעו.
בהתחלה הכל היה בסדר, לא היו בעיות מיוחדות. עמדתי שם ליד
המדרגות הסיבוביות האלה, עם המדים של החברה (אשתי אומרת שאני
נראה בהם מאד סמכותי, אבל זה לא משנה כי בכל מקרה אני חייב
לעבוד איתם), ובדקתי לאנשים ת'כרטיסים. כמו תמיד, היו שם כאלה
שניסו להתפלח בלי כרטיסים או עם כרטיסים מזוייפים, אבל אני
יודע ת'עבודה שלי, ואני לא מחפש לעצמי צרות. מי שהיה לו כרטיס
אמיתי - ניקבתי לו את הכרטיס ונתתי לו לעלות במדרגות. מי שלא
היה לו כרטיס - העפתי אותו מהר הצידה, שלא יפריע לתור. ואיזה
תור היה שם, אל תשאלו. מיליונים של אנשים, בחיי, מיליונים של
אנשים רצו לפגוש את המופרעים האלה. אם כל אחד מהם היה נותן לי
עשר אגורות, כבר הייתי מליונר ולא הייתי צריך את העבודה הזו.
טוב, בסה"כ הילדים האלה התנהגו בסדר, לא צעקו או השתוללו או
משהו. היו שם גם כמה מבוגרים בתור, ולא הבנתי מה הקשר שלהם
למופרעים למעלה, אבל לא שאלתי יותר מדי שאלות - אם יש להם
כרטיס שיעלו, מ'כפת לי, מה אני אבא שלהם, שיעשו מה שבא להם.
היתה אפילו זקנה אחת שניסתה לזייף כרטיס. גם לה לא נתתי לעלות
למעלה - אין כרטיס, אין מעבר, ככה אני - כמו קיר.
ככה היה עד שראיתי אותו. איך שראיתי אותו, הבטן שלי הריחה
צרות. הוא היה גבוה כזה, רזה מאד, עם שיער חלק שגלש ככה
מהצדדים, כמו בתספורות האלה של הבנות. היו לו שני עגילים קטנים
באוזן. העיניים שלו היו שקועות כאלה, מפחידות, והבגדים שלו היו
שחורים לגמרי, כאילו הוא ניסה להתחפש לשטן או משהו. אתם
יודעים, אולי הוא באמת היה השטן בכבודו ובעצמו. על יד אחת הוא
החזיק ילד קטן, נראה לי בן שלוש או משהו כזה, שגם לו היה שיער
חלק. אבל הוא דווקא היה חמוד. היו לו עיניים מקסימות, עיניים
ירוקות כאלה שממקדות לך את המבט ומכשפות אותך. אני זוכר
שהתחלתי לחשוב לעצמי, בשביל מה הוא מביא את הילד החמוד הזה אל
המופרעים שלמעלה, אבל אז שמתי לב ליד השניה שלו.
על היד השניה, היתה לשטן ההוא תחבושת. התחבושת היתה על פרק כף
היד, אתם יודעים, במקום שאנשים חותכים ת'ורידים. ראיתי לו
בעיניים שאין לו כרטיס. לאנשים עם כרטיס יש מבט אחר, יותר
נחמד. והוא ידע שאני יודע. הוא ידע, והתחיל ללחוץ ביד אחת על
היד עם התחבושת. ראיתי את הוורידים שלו מתנפחים. הם עמדו
להתפקע, בחיי, עוד שניה התחבושת היתה עפה ודם היה מתחיל
להשפריץ לכל הכיוונים. ואני, אני לא מחפש צרות, כבר אמרתי לכם.
אז זזתי הצידה ונתתי לו לעבור. לא יכולתי יותר לעמוד כמו קיר.

ראיתי אותו עולה במדרגות הסיבוביות האלה. הוא עלה לאט, כאילו
הילד היה ממש כבד לו. בשביל מה הוא הביא אותו בכלל, שוב חשבתי
לעצמי. הפסקתי לרגע לבדוק ת'כרטיסים של הילדים. העיניים שלי
נמשכו כל הזמן אל השטן הזה, כאילו הוא היפנט אותי או משהו.
בערך באמצע המדרגות, ראיתי אותו מניף את הילד בשתי הידיים. הוא
הרים אותו והוריד אותו במהירות, ופחדתי שהילד ייפול לו, או
שהוא יזרוק את הילד מהמעקה של המדרגות. ואז הוא הגיע לקצה של
המדרגות, וכבר לא ראיתי אותו יותר.

כששמעתי בפעם הראשונה ברדיו ש"קראש" באים לארץ, פשוט צרחתי
מרוב שמחה. אני כל כך אוהבת אותם. חולה עליהם. וג'ימי, הסולן
שלהם, כל כך חמוד! יש לי בבית את כל הדיסקים שלהם,  ויש לי מלא
פוסטרים שלהם בחדר, ואמרתי לעצמי שהפעם אני חייבת לפגוש אותם.
שלחתי לעיתון את גלויית ההשתתפות בהגרלה, ותאמינו לי, כשזכיתי
הייתי הבחורה הכי מאושרת בעולם.
אף אחד מהחברים שלי לא זכה בכרטיס, אז הלכתי למלון שלהם לבד.
זה די מבאס ללכת לבד, אבל בכל זאת - הגשמתי חלום, ושום דבר לא
יכול לקחת את זה ממני. זה מה שחשבתי אז, לפחות. עכשיו אני כבר
לא בטוחה.
עמדתי בתור כמו כולם, וחיכיתי שהשומר הזקן האידיוט הזה יבדוק
לי ת'כרטיס. בינינו, הייתי יכולה להכנס גם בלי כרטיס. השומר
הזה היה כל כך עיוור, שחצי מהאנשים שהיו למעלה בעצם התפלחו לו
בין הרגלים. אידיוט.
אחרי שהאידיוט בדק לי את הכרטיס ונתן לי לעבור, עליתי במדרגות
הסיבוביות האלה. מאד התרגשתי. אף פעם בחיים שלי לא הייתי במלון
כל כך מפואר. הכל שם היה מלא קטיפה, ושיש כזה יפה, ואני חושבת
שאפילו ראיתי שם זהב בכל מהמקומות. בסוף המדרגות הגעתי למסדרון
כזה רחב, והיו שם הרבה אנשים שישבו על כורסאות המתנה כאלה.
הבנתי שזה כאילו חדר המתנה לפני שפוגשים את ג'ימי. התיישבתי שם
על איזו כורסא (בחיים שלי לא ישבתי על כורסא כל כך נוחה),
וחיכיתי שיגיע תורי. בינתיים ראיתי שאנשים נכנסים לחדרים אחד
אחד, ואחרי שתי דקות יוצאים משם.
זה היה די משעמם לחכות כל כך הרבה זמן, והתחלתי להסתכל על
האנשים מסביבי. היו שם מלא פריקים כאלה, עם נזמים ושרשראות,
וכל מיני בלקרים ומשוגעים. אני זוכרת שחשבתי שאני בטח היחידה
פה שנורמלית.
ואז ראיתי אותו. הוא לא נראה יוצא דופן מכולם, אבל שמתי לב
אליו במיוחד כי היה לו ילד על הידיים. זה היה הילד היחיד
במסדרון, כי אף אחד לא מביא ילדים לדברים כאלה, ושאלתי את עצמי
מה הילד הזה עושה שם בכלל. אבל מה שהכי תפס אותי, זה העיניים
של הילד. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם. הם היו ירוקות כאלה,
מהפנטות, עיניים שאפשר לצלול בתוכן ולא לזכור את הדרך חזרה.
ופתאום, הבחור הזה החזיק את הילד בצורה מוזרה. בהתחלה לא הבנתי
מה הוא מנסה לעשות, הוא החזיק את הילד הפוך כזה, ופתאום הבנתי
- הוא מחזיק את הילד כמו שמחזיקים גיטרה. רציתי לצעוק לו שהוא
משוגע, שיעזוב את הילד, אבל אז הוא גם התחיל לנגן על הילד.
הייתי כל כך בשוק שלא יצאה לי מילה מהפה. הוא החזיק את הילד
הפוך ככה, ביד אחת, ואת היד השניה, שהיתה עליה תחבושת כזו, הוא
הזיז למעלה ולמטה, כאילו הוא מנגן על הילד. עכשיו הפרצוף של
המטורף הזה היפנט אותי. הפנים שלו התעוותו, והיה נראה כאילו
השחור של העיניים מתפשט ומכסה לו את כל העיניים.
והילד, בהתחלה לא הבין מה קורה איתו. גם אני לא הבנתי. ואז
אחרי שניה פתאום העיניים המדהימות האלה של הילד נפתחו מאד,
והוא התחיל לבכות. לא, לא לבכות - לצרוח. אני מתארת לעצמי שגם
אני הייתי צורחת במקומו, כל כך ריחמתי עליו. אבל עדיין לא חזר
לי הקול, ולא יכולתי לעשות כלום. אולי אם הייתי מצליחה לחשוב,
הייתי רצה אליו ולקחת ממנו את הילד. אבל כנראה שבמצבים כאלה,
השכל פשוט קופא, ורק העיניים עובדות.
באיזשהו שלב, כשהמטורף עדיין ניסה לנגן על הילד, הילד התחיל
להשתולל ולהשתחרר מהידיים שלו. אני לא יודעת איך הוא הצליח
לעשות את זה, הבחור היה רזה אבל מאד חזק. הילד נפל על הברכיים,
ומהר קם ורץ אליי. כן, הוא רץ ישר אליי, כאילו שהוא מכיר אותי
מאיפשהו. נשבעת לכם, בחיים לא ראיתי את הילד הזה. אבל בכל זאת,
פתאום השכל חזר אליי, והושטתי לו ידיים. הוא הגיע אליי, והרמתי
אותו, החזקתי וחיבקתי אותו.
וכל הזמן הזה הוא המשיך לבכות. זה היה בכי קורע כזה, בכי של
פחד ובהלה וחוסר אונים. כל כך ריחמתי עליו. הצמדתי אותו אליי
ונענעתי אותו קצת כדי להרגיע אותו, אבל הוא המשיך לבכות. ככה
החזקתי אותו במשך איזה שתי דקות, עד שהבחור המסומם הזה התנפל
עליי וחטף לי את הילד. אפילו לא הספקתי לרוץ אחריו. הוא תפס
ת'ילד, לקח אותו על הידיים, וטס איתו במדרגות. הייתי כל כך
המומה, הסתכלתי לכיוון שהוא הלך אליו, אבל הוא כבר נעלם. יותר
לא ראיתי אותו.

כבר שנה וחצי שאני עובד בהילטון. היו לי עוד אופציות לעבודה,
נגיד הציעו לי להיות מנהל משמרת באיזה מפעל, אבל אני רציתי
לעבוד כאן. רציתי לעבוד במקום מכובד, שקט, בלי יותר מדי בלאגן.
בגלל זה גם בחרתי במשמרת הלילה. אין הרבה אנשים, אני יכול לשבת
בנחת על הכסא שלי ולקרוא ספר. מדי פעם בא אורח ונרשם, או מבקש
להפקיד מפתח. אין בעיה, בשביל זה אני פה. אני מפסיק לקרוא
ומתייחס אליו יפה. אני הייתי מרוצה מהעבודה, העבודה היתה מרוצה
ממני - עד שהמסומם הזה החליט להרוס לי את הכל.
באותו שבוע ידעתי שיהיה לי קצת פחות שקט מהרגיל. הלהקה הזו,
שגם אם תהרגו אותי אני לא יצליח להיזכר איך קוראים לה, וביננו
זה גם לא מעניין אותי, החליטה להתגורר דווקא כאן. סבבה. באמת
אין לי בעיה עם זה. מי שבא ברוך הבא, ומה שטוב לבוס טוב לי. אז
יהיה קצת בלאגן, אמרתי לעצמי, לא נורא - שבוע הבא הם יעזבו,
ואני אוכל לחזור לספרים שלי.
אני לא אשכח את אותו רגע. בדיוק דיברתי עם איזה זוג זקנים שלא
מצאו את המפתח של הסוויטה שלהם, וחשבו שהשאירו אותו אצלי
בקבלה. לא צעקתי עליהם או משהו. התייחסתי אליהם יפה, בכל זאת,
אורחים של המלון. מגיע להם שיתייחסו אליהם יפה, והם גם משלמים
הרבה כסף בשביל זה, ואני את העבודה שלי צריך לעשות.
פתאום שמעתי צרחה. הרמתי את העיניים מהזקנים האלה (הם היו די
נמוכים, אני חושב), וראיתי את הצעיר המסומם הזה רץ במורד
המדרגות כמו איזה מטורף עם ילד על הידיים. אני אומר לכם, בחיים
שלי לא ראיתי כזה דבר. בית מלון! מי רץ בבית מלון? ועוד עם ילד
על הידיים! איך נותנים לאנשים כאלה להכנס לכאן בכלל. פתאום
ראיתי אותו נופל. אני לא יודע למה הוא נפל, הכל קרה כל כך מהר,
אולי הוא נתקל במישהו שעלה במדרגות, או שהסתבכו לו הרגליים.
אולי הוא סתם איבד את שיווי המשקל.
ואז ראיתי את הילד עף באוויר. נכון תמיד בסרטים רואים דברים
כאלה בהילוך איטי? אז ככה בדיוק זה היה, בחיי. הילד עף לאט
באוויר, ואחרי זמן שנראה לי כמו נצח הוא פשוט התרסק על הרצפה.
התרסק אני אומר לכם, התרסק! בשניה הראשונה קפאתי במקום. הייתי
בהלם טוטלי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לא רק אני קפאתי ככה. בשניה שהילד הוטל על הרצפה, ה"בום"
הנוראי הזה השתיק את כל הלובי. אתם יודעים, בלובי יש תמיד רחש
כזה מהוסה, ובאותו ערב הכל היה כמובן הרבה יותר קולני, אבל
באותה שניה - דממה. כאילו כל העולם נעצר, והתמקד בפוקוס כזה על
הילד המתרסק.
אחרי שניה, כל העניינים התחילו לרוץ. עקפתי במהירות את הדלפק
וניגשתי אל הילד. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה דם. זאת
אומרת, ראיתי בסרטים וכאלה, אבל לא במציאות. לא חלמתי שדבר כזה
יכול לקרות בכלל. אבל למרות שנגעלתי, לא יכולתי להסיר את
העיניים שלי מהילד. העיניים שלו, זה מה שהיפנט אותי.
למרות כל הדם שהיה לו על הפרצוף, העיניים שלו כישפו אותי. איזה
קול פנימי אמר לי שצריך לעשות דברים, הנשמה, החייאה, משהו!
לפחות לקרוא לאיזה רופא. מה אני ממשיך לעמוד ולהסתכל? אבל לא
יכולתי לזוז משם. היה משהו בעיניים האלה, משהו שאי אפשר
להסביר. ככה עמדתי שם והתבוננתי בילד. ובינתיים העולם המשיך
להסתובב, וגם הבלאגן בלובי. אנשים צעקו, היו כמה שרצו משם כדי
לחפש רופא, כאלה שניסו לתת כל מיני עצות, ואחרים כמוני, שסתם
עמדו והסתכלו. אולי העיניים האלה כישפו גם אותם.
פתאום עברה לי מחשבה בראש, איפה הצעיר שהחזיק את הילד. אני לא
יודע למה השאלה הזו עלתה לי ככה, אבל זה מה שקרה. התרחקתי קצת
מהקבוצה שהקיפה את הילד, וניסיתי להסתכל מסביב, לבדוק אם אני
רואה את האידיוט ההוא. טוב, אולי הוא לא היה אידיוט, אולי סתם
חסר מזל, אבל בכל זאת רציתי למצוא אותו. הרי מישהו יצטרך לתת
הסבר מה קרה בדיוק לילד ששכוב שם על הרצפה (אולי מת?!), וכדאי
שזה יהיה הוא.
ולשניה אחת, באמת ראיתי אותו. הוא עמד ליד הדלת, והסתכל על
הילד (זאת אומרת, לא ממש על הילד, הוא היה מוקף באנשים) במבט
מוזר כזה. קשה לי לתאר מה היה באותו מבט. צער? רחמים? שנאה? לא
יודע. העיניים שלו היו שקועות כאלה, כהות. אפילו לא הייתי בטוח
שנשקף מהם איזה מבט.
רציתי לצעוק למישהו שיעצור אותו, שלא ייתן לו לברוח. אבל
כשפתחתי את הפה לא יצא לי שום קול. רציתי לרוץ אליו, לעצור
אותו בעצמי. במבט לאחור אני אפילו לא יודע מאיפה שאבתי את
האומץ הזה לרוץ אליו. אני לא אחד שרץ ועוצר אנשים. אבל זה לא
משנה. כי למרות שניסיתי, לא הצלחתי להגיע אליו.
מה שקרה זה שבינתיים הגיע רופא, והתחילו להרחיק את כל האנשים
האחרים מהילד, כדי לאפשר לרופא לגשת אליו ולטפל בו, כך שהיו
יותר מדי אנשים שחסמו את דרכי, ונתקלתי בהם. אפילו הספקתי
לראות את הצעיר ההוא מעיף מבט אחרון מסביב ויוצא החוצה, לאט.
הוא בטח לא רצה להתנהג בצורה מחשידה. אם הוא בכלל יכול לחשוב
על משהו, גם בזה אני לא בטוח. וזהו, ברגע זה הוא נעלם ולא
ראיתי אותו יותר.