הראש שלה נח דומם על החזה שלי, עולה ויורד בהרמוניה שקטה.
הפנים שלה היו מופנות ממני והלאה, כך שהפנים שלי זכו לכיסוי
הרך של השיער שלה. הריח שנבע מהשיער שלה היה מוכר, אבל לא
הצלחתי להיזכר בשם של השמפו. משהו עם לה בסוף. או דה. או תה.

גם את השם שלה אני לא זוכר. כשנפגשנו פתאום, מוקדם יותר הערב,
זכרתי מי היא, וזכרתי בדיוק כמה פעמים יצאנו (חמש) ובאיזו שנה
זה היה (שעברה), אבל את השם שלה לא זכרתי.
בזמן האחרון אני מתקשה בשמות. אני לא קולט שמות של אנשים חדשים
שאני פוגש בעבודה, ואם אני כבר קולט - תוך שעות אני שוכח.

ודווקא חשוב לי להיזכר מה השם שלה, כי מה שהלך פה בשעה האחרונה
היה נפלא מכדי להיות חד פעמי.

פתאום היא שלחה את היד ותפסה לי אותו. בכלל חשבתי שהיא נרדמה.
הרבה דברים עלו לי בראש מרגע האחיזה: הראשון היה בוביט, את
השני אני כבר לא זוכר. הרגשתי שהולך לקרות משהו רע. אתה משחק
איתו לפעמים? היא שאלה. ניסיתי להרים את הראש, כדי לראות מה
בדיוק היא עושה לו, אבל לא יכולתי לראות. השיער והראש שלה עמדו
בדרכי. ניסיתי להתמקד בתחושות שלו, כדי לנסות ולזהות סימני
מצוקה.

משחק? אה... את יודעת, לפעמים, כמו כולם - אני חושב. לא
התכוונתי למשחקים כאלה, היא אמרה. התאמנת עליו בהעברת הילוכים
למשל, היא שאלה והדגימה. יכול להיות שטעיתי, אבל נדמה לי שהיא
הדגימה הילוכים בגיר אוטומטי ונזכרתי שבאמת הייתה לה סובארו
אוטומטית ישנה.

לא, מה פתאום, אמרתי לה, הוא לא שם בשביל דברים כאלה. אני
צוחקת, היא אמרה, והיא לא נשמעה מחייכת. העניין הוא שאני
מבחינה בגברים מסדרים את המוטק'ה שלהם לעיתים קרובות, קרובות
מדי. למה שלא תעברו לבוקסר ונגמור עם זה? את צודקת, אמרתי לה.
אבל זה חלק מהמכניות שלנו. אנחנו גם מחטטים באף מאותה סיבה.

השתררה דממה מעיקה. היא העיקה עליי רק בגלל שפיספסתי כאן משהו.
קראת לו מוטק'ה?
שאלתי. כן, היא אמרה, ככה החבר שלי קורא לשלו.

ידעתי. ידעתי שהולך לקרות משהו רע. החבר שלה צץ פתאום. בבוקר
אני כבר לא אזדקק לשם שלה, אני לא אמצא בו שימוש.

מה פתאום לתת לו שם בכלל, אמרתי. הוא גולם, אין לו קיום משל
עצמו. תתפלא, היא אמרה, מסובבת אותו סביב עצמו. ראיתי כבר המון
עצמאיים, ולכולם היו שמות. אתה לא קורא לו בשם? מה פתאום,
אמרתי. זה טפשי.

הדממה חזרה. כעבור כמה דקות היא שחררה את האחיזה שלה משמוליק
ונרדמה. חייכתי לעצמי בחושך - לפחות אני זוכר את השם של
שמוליק. זו לא חוכמה ממש, אני הרי איתו כל יום. שמוליק היה
עירני מתמיד, כאילו הרגיש עדיין את המגע שלה. יכולתי להרגיש,
קצת בקושי, כיצד הוא מסתכל אל הבחורה שישנה מולו, מזהה את
הפנים שלה, מנסה אולי לזחול אל הפה המוכר שלה.

אבל לעולם שוב לא תגיע לשם, שמוליק. טמבל שלי. יש לה אחד
שקוראים לו מוטק'ה. מוטק'ה, אתה קולט? ומה אתה? אתה בסך הכל
שמוליק. אתה גולם, שמוליק, תניח לה. גולם.