אתמול עליתי לאוטובוס מאושר ומחויך שחיכיתי פחות מחמש דקות
בתחנה בירכתי את הנהג בברכת בוקר טוב, הוא נתן בי מבט קצת מוזר
כזה לא מבין ושנייה לאחר מכן עלה חיוך על פניו וחזר על המילים
שלי מלפני כמה שניות. הסתובבתי לכיוון פנים האוטובוס וזהיתי
פרצוף מוכר בספסל האחרון אני לא משוכנע למה? או מדוע? אבל
נחפזתי לעבר הספסל הרביעי מהר שהיה הראשון שהיה פנוי והתיישבתי
ליד החלון הגשם נטף טיפות טיפות על החלון ושיווע אווירה
פסטורלית מאד עד כדי שהשכיח ממני את הפרצוף המוכר בסוף
האוטובוס.
ניתקתי את העיניים מהרחוב ולקול המרגיע התחלתי לקרוא על מותו
הפתאומי של גו'ן מהר הגיעה השעה 9 והתחילו החדשות ברדיו ליד
הנהג וסיפרו לא על ישראל אלה על 300 רוסים שנהרגו מהקור החורפי
החזק ושיטפון בברזיל שהעלים כפר או שתיים, עלה במחשבתי שגם לי
קצת קר  ושמתי את הזקט שלי. ואז חזרתי וחשבתי על ג'ון גטסבי
והתעצבתי שהוא מת, לא הבנתי למה הרדיו צריך להיות כל כך גבוה
דווקא עכשיו ושקלתי לבקש מהנהג להנמיך, בכל זאת אני יודע שאסור
להנמיך חדשות, בכל מקרה אני הייתי מזועזע מהרצח של גטסבי
וזכרתי איזה בחור טוב הוא היה אז פשוט עברתי שתי ספסלים אחורה
וראיתי שבזמן שחשבתי על גטסבי הפרצוף שהיה מוכר לי נעלם
והרשיתי לעצמי ללכת עוד כמה ספסלים אחורה. ישבתי ונזכרתי בחיוך
של גטסבי וחשבתי כמה מיותר וכמה אכזרי היה פ. סקוט פיצ'ארלד
שהרג אותו ככה סתם בשביל אפקט דרמטי לפני 85 שנה ולא יכולתי
שלא לתהות על משמעות החיים שלי. הגיעה התחנה שלי ומישהו צלצל
בפעמון  הסתכלתי קדימה וראיתי את הנהג מביט אחורה ושולח לי
חיוך דרך המראה אבל אני הייתי מהורהר בתוכי אז הפנתי את מבטי
אל הרחוב וירדתי במדרגות.

היום פגשתי חברים שלי ששאלו איך עבר עליי אתמול וסיפרתי להם
איך הושפעתי ממותו של גטסבי דיברנו גם על הימים שלהם וקצת
אקטואליה  וסיפרתי להם על ה-200 או 210 איש שמתו ברוסיה ועל
הכפר שנהרס בארגנטינה.