בחדשות הודיעו שלא יהיה יותר מוות, החוק בוטל, אנשים לא ימותו.
לא ממחלות ולא מזקנה
לא מתאונות דרכים ולא ממלחמות.
מיקי חיימוביץ נראתה מאושרת מאוד וחייכנית, וגם יעל שטרנהל
שירבבה משהו מעוות וחמוץ בפניה,כאילו היא מחייכת.
אני ישבתי בבית וקר לי ותחושת הריקנות ממלאת את גופי.
אין מוות, אין סיבה לחיות, ולאהוב, ללמוד דברים חדשים, אין
סיבה להבריז מהלימודים,אין סיבה ליצר ההרפתקנות.
הרבה זמן שכבתי על המיטה, על הגב, מסתכל על התקרה וחושב על
המוות, במיוחד בחורף כשירד גשם והייתי מדמיין את הגופה שלי
נרטבת, באדמה, מצטמקת.
הייתי חושב על אי היכולת לנשום ולזוז ועל הדרך שאני אמות, לא
משנה איך זה יהיה - זה יהיה קשה וכואב.
לא רוצה למות,כל כך לא רוצה למות, חשבתי. מהרגע שאתה נולד הדבר
היחידי שברור לך, שחור על גבי לבן, היחידי הברור - זה המוות.
אתה לא יודע מה יהיה, לא 100%, אל תגיד שכן, שום דבר חוץ
מהמוות.
ועכשיו ביטלו את הדבר היחידי ששומר על שפיות.
חשבתי על זה בבית,על זה שאין מוות, שאין כבר יותר סיבה לשמוח
או להיות עצוב...חשבתי על המוות שוב זה לא כזה נורא, בגיל 70
או 80 אני בטוח שאני אהיה עייף כבר מהחיים האלה וארצה למות,
וחוצמזה שלא ממש מפריע לי למות, אלא אם כן זה יהיה באמצע משהו
חשוב שאני אעשה,אכתוב ספר או אפתח תאוריה חדשה,לא לא ממש מפריע
לי למות אחרי זה.
יום אחרי התאריך לישום החוק,הייתי רואה את האנשים הולכים ברחוב
עם מבט של זומבי על הפנים. שום דבר לא עניין אותם, למה ללכת
לעבודה?
ולמה לקניון?
למה לתנות אהבים? יש לך הפעם באמת- את כל הזמן שבעולם.
חודש אחרי, הקימו הפגנות מול כל גוף ממסד או שלטון יצוגי
בעולם, כולם רוצים למות, ממש כולם.
אביב גפן היה מרוצה מהתפנית הדרמטית, ומיד אחרי שבוש עלה לבמה
והכריז שמעכשיו מותר לכולם למות, אנשים הקימו התאבדויות
קבוצתיות מהאוורסט.
מוות זה לא תמיד דבר רע, תלוי איך מסתכלים.