הופעה אינטימית של אהוד בנאי בקיבוץ לביא שבצפון
הרגשתי כאילו שהגעתי לקטמנדו - נפאל.

כל כך הרבה דברים הובילו אותי להגיע לכאן,
ואני עם דמעות בעיניים, מודה לכל מי שעזר לכוון.
אני יושב מול אדם שכל הזמן נוגע בי במקומות שונים בגוף,
אדם שחיזק אותי בצדו האחר של העולם, ששר דווקא אלי מבין
מיליוני אנשים.
וגם היום הוא חותך את האוויר ופוגע בלבי,
הבטן שלי נפתחת לכל הכיוונים והחלל שנוצר לי במרכז מדגדג
אותי,
ומגרה את הרצון לצעוק שאני מאושר.
רסיסי הדמעות שמקררים את עיניי מצהירים על תחושותיי.
אהוד כל כך צנוע היום, כל כך אנושי וקרוב.
אני חושב על ענת, ואיך הייתי רוצה לאחוז בידה ולחוש קרוב
אליה,
כמו שאני חש לאהוד.
מה לא הייתי נותן כדי ללחוש בעורפי את אצבעותיה, מלטפות
ומחממות בעדינות את עור גופי.
הצלילים של אהוד מזכירים לי מקומות ואנשים, ויותר מכל את האשה
שהיתה לי בברזיל.
איך שמעתי אותו שם מהדהד בראשי גם כשלא היה רדיו או ווקמן, איך
תמיד היה בסביבה.
אני ממש מתרגש להיות כאן היום, הנסיעה לכאן, לצפון, הפעם, היתה
נורא חשובה עבורי.
הצורך הזה להתנתק לרגע כדי לנוח ולחזור להיות צלול, הוא
הכרחי.
כל כך חשוב שאמצא את הפינות הקטנות האלו במהלך השנה הזו.