גם כשהעיניים יודעות שצריך להעצם לרגע, אני שוכח את הזמן ולוקח
שאיפה עמוקה להריח.
לבדוק שאני עוד חיי, לתת לזה שם,
לזהות את הצבעים שמשלימים אותי,
לברר אם אני באמת מי שרציתי להיות
להבין אם אם אני עדיין מוכר,
בין כל הטיפות שבחוץ,
בין פתית שלג למשב רוח מקפיא,
אני עומד על הגבול הזה שבין להימצא ולהיאבד
ולפני שאני בורח או קופץ או צועק
אני לוקח את הזמן בידיים,
ונותן לו שם אחר כמו "חופשי" או "ארץ אחרת"
ולשנייה אחת קצרה אני מאמין, שהוא אוליי בעדי,
שהוא אוליי בכלל לא כאן בשבילי,
שהפעם אני מצליח לברוח,
שהפעם זה נופל על מישהו אחר,
היום אני כל כך מנסה לחזור להיות ילד,
היום אני כל כך מנסה לשוב להאמין שאני מלאך,
ואוליי אם לא הייתי כל כך עייף, משהו בי היה מצליח,
אוליי אם לא הייתי כל כך מרוכז, משהו בי היה מאמין
אני דווקא כן הולך לישון עם חיוך
ואם אני לוקח אחורה, אז אני איש קטן שמח
תמיד יש לי לאן עוד לקחת,
תמיד יש לי לאן עוד לחלום,
יום יבוא ואני אשב שם שוב,
באותה הזוית עם אותו החיוך,
אשוחח עם אותם היצורים, מאותם סיפורי אגדות,
ואצחק עם אותן הנסיכות, באותן הרפתקאות קסומות,
יום יבוא ואני אנשא מעל אותן פסגות סגולות,
ואסחף עם אותם הזרמים הנעימים של נגיעות מכחול רכות
ואם כאן הגלים הם קרים ופוצעים, משהו שם יהיה עדין איתי שוב,
ויפנק אותי על חשבון הקור שהצטבר.
יום יבוא ומישהי מיוחדת תקשור אותי אליה,
כל כך חזק עד שאאמין
שאותו "יום יבוא" הוא היום.