אבא של רן לא אהב אותו אף פעם. תמיד אמר שהוא לא יוצלח.
כשרן נולד, אמא של רן נפטרה, ותמיד רן חשב שזו הסיבה שבגללה
אבא שלו לא אוהב אותו.
בברית מילה שלו זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא שלו בעצם
הביע איזשהו רגש כלפיו. אפילו בבר-מצווה שלו אבא שלו שמר על
פנים אדישות.
לרן לא היו אחים ואחיות, הוא היה בן יחיד, ואבא שלו מעולם לא
נישא. הוא מעולם לא קיבל את העובדה שהאהבה הראשונה שלו תוכל
להתחלף, תוכל להגמר.
רן עבר את כל החיים שלו בלי לדעת מהי אהבת אב. או אם, למעשה.
כשהתחיל ללכת או לדבר, אבא שלו היה אדיש ולא עודד אותו. רן למד
לבד איך לדבר, ממה שהוא שמע. אבא שלו דאג לו, כי הוא עדיין היה
בן אנוש, אבל לא מעבר לצרכים הבסיסיים. מעולם הוא לא פינק אותו
או הביע כלפיו חיבה.
כשהגיע לגיל 4 רן התחיל ללכת לגן. כל ההורים היו שם, ליוו את
הילדים שלהם בפעם הראשונה, כולם בוכים או שמחים, כולם מסרבים
לעזוב את ילדיהם לבד. וגם הילדים, עומדים שם, מפחדים לעזוב את
היד של אמא או של אבא. כולם חוץ מרן. רק רן היה לבד. הוא לא
הבין למה כולם עומדים שם, מזילים דמעות, הוא לא הבין את הילדים
האחרים בכלל. מבחינתו זה היה נורמלי. אחרי הכל, מה צריך להרגיש
בן 4 שכל החיים שלו התרגל להיות לבד?
גם כשסיים את הגן והלך לבית הספר רן היה לבד. את הספרים והציוד
אמנם עזר לו לקנות אבא, אבל אף אחד לא ליווה את רן לבית הספר.
לאסיפות הורים הלך אבא שלו, אבל בלי רן, ורן תמיד הרגיש לבד.

ככה עברו להם החיים של רן, בשקט ולבד. אם זה בטקסי הסיום בבית
הספר, אם זה בפעם הראשונה שיצא עם בחורה והיה זקוק לעצות מאביו
המנוסה, או אם זה בעזרה בלימודים אם התקשה, תמיד רן היה נותר
לבד, ובמקרה הכי טוב נעזר פעם או פעמיים בחבר.
שלא יווצר רושם לא נכון, אבא של רן לא היה מסוגר בפני עצמו.
הוא היה פתוח כלפי העולם, הוא הלך מדי יום לעבודה, יצא לבלות
עם חברים, הלך למשחקי ספורט. אבל אף פעם לא עם רן.
גם כשרן גדל והתחיל לאהוד את קבוצת הכדורגל העירונית היה הולך
הוא לבד למשחקים, אפילו אם אבא שלו היה הולך במקרה גם כן
למשחק. כך שקשר ביניהם לא היה, והם לא שיתפו אחד את השני
בחוויות. אם זה בחיים האישיים של רן או בלימודים.
אפשר לומר שבכמה אספקטים זה אולי עזר לרן, כי לא היה אף אחד
שיגביל אותו. לא היה מי שיאמר לו לחזור מוקדם הביתה, לא היה לו
מי שיאסור עליו לעשן, והוא לא היה צריך להמציא תירוצים בכל פעם
שהיה נכשל במבחן. אמנם החיים שלו לא היו נורמלים, אבל עדיין,
אחרים קצת קנאו בו בחופש שהיה לו.

כשגדל רן הוא התגייס לצבא. כל החברים שלו התגייסו כבר לפניו.
הוא הלך עם כל אחד ואחד מהם ללשכת הגיוס. ראה איך כולם עומדים
שם נפרדים מהחברים ומהחברות, מהאחים ומההורים, עומדים ובוכים,
לא מאמינים כיצד אותו ילד גדל. רק רן הלך לבד. אבא שלו לא בא
להפרד ממנו בלשכת הגיוס. הוא עלה עם התיק על האוטובוס לבד ולא
הזיז לו בכלל המצב כי הוא היה, כמה עצוב, כבר רגיל להיות לבד.
הוא התגייס לגולני. והיה מבלה ימים ארוכים מחוץ לבית. כולם היו
מתגעגעים לחברה, לאמא, ואפילו לאחים הקטנים. הם גם היו מקבלים
מהם מכתבים. רק לרן לא הזיז כלום. כמה שיותר לבלות מחוץ לבית
מבחינתו יותר כיף. וגם כמה שיותר רחוק.

אחרי הצבא רן הלך ללמוד באוניברסיטה. הוא למד כלכלה ומנהל
עסקים, ומימן את כל הלימודים בכך שעבד שעות נוספות ובעבודות
מזדמנות. כסף בעזרת השם לא היה חסר לו מעולם. החיים שלו התחילו
להסתדר. הוא גם הכיר מישהי בשם אושר במהלך הלימודים
באוניברסיטה והם היו ביחד שנים רבות עד שהתחתנו לבסוף. היא
למדה משפטים והתכוונה להיות עורכת דין. רן עזר לה במהלך כל
התקופה של הלימודים והיא תמכה בו נפשית ופיזית גם כן. היה היתה
הכתף שמעולם לא היתה לו, והוא הרגיש יותר חופשי לידה מאשר
הרגיש כל חייו. ולא רק חופשי, גם מאושר היא עשתה אותו. הוא לא
ידע מה זה אושר בכלל עד שפגש בה.
כאמור הם התחתנו בשלב מסוים וגם נולד להם ילד קטן שהם קראו לו
תום. הוא סימל את התמימות ששררה בתוך רן כל חייו, התמימות
שפרצה החוצה ונעלמה כשפגש את אושר. אבל היה חסר לו דבר אחד.
הוא לא ידע איך להעניק לו את אהבת האב, אותה אהבה שנחסכה ממנו.
הוא אהב את תום, אהב מאוד, פינק אותו, עזר לו תמיד, אבל תמיד
הרגיש שמשהו חסר, תמיד הרגיש שזה לא זה.
השנים עברו ותום גדל בלי להכיר את סבא שלו. נאמר לו תמיד כי
סבתא מתה וסבא עזב את הארץ ולא חזר, שכן רן לא טרח לשמור על
קשר מסודר עם אביו. הוא לא שמע ממנו מילה למעשה מאז שהלך ללמוד
באוניברסיטה ועזב את הבית.
יום אחד תום הקטן, שכבר לא היה כל כך קטן, בן 10 למעשה, בא אל
אביו עם העיתון ואמר לו שהוא רוצה להראות לו משהו. הוא אמר לו
שיש מישהו בעיתון עם מודעת אבל שיש לו את אותו שם משפחה כמו
שלהם ושאל אם יש להם קשר אליו. רן לקח את העיתון וראה את השם
של אבא שלו מתנוסס שחור על גבי לבן מעל העמוד. הוא לא ידע מי
פרסם את מודעת האבל וגם לא היה לו חשוב.
מה שחשוב היה זה שבאותו רגע התחילה ליזול דמעה על לחיו, ותום
לא הבין למה. רן מעולם לא בכה כל החיים שלו. אולי פעם פעמיים
כשנפל מהאופניים ונשרט, אבל בכי כזה הוא מעולם לא בכה. ובכלל,
מזה 15 שנה כמעט שהוא מאושר עד מאוד.
רן מעולם לא שנא את אבא שלו.