אם יש מקום בעולם, בו ישנו אושר מוחלט, לא רגעי, לא מזויף, לא
עשוי מעשב או כל אבקה אחרת, המקום הזה הוא אי החופש.
באי החופש ישנם אנשים מאושרים שמאסו ביופי העולם. מאסו בציפייה
לרגעי האור, מאסו במאבקים האין סופיים בשביל להגיע ליופי הדממה
והאחדות.
הם צפים על עננים של חופש, נהנים משמש החופש, מגשם החופש ומשלג
החופש. אלו אנשים שלו הקור או החום נוגעים בהם. כאבים פיזיים
ורגשיים לא קיימים בעבורם. הם לא מוטרדים בשל מראם החיצוני,
הפנימי.
הם עוצמים את עיניהם בלילה זרוע כוכבים, מתכסים בשמיכת הרוגע
ומניחים את ראשם על כר התמימות. הם לא מקווים שכאשר הם יקומו,
הם יתעוררו למחר טוב יותר, הם מקווים שיקומו לאותו המחר כשם
שהיה האתמול.
הם לא מודעים לבעיותיהם של אחרים ושל עצמם.
הם לא נאלצים לקבל החלטות, לשקוע בדיכאונות.
הם לא מודעים לגודל מזלם הטוב, הם לא מודעים לכולם.
הם מתים...הם חיים באי החופש, כי הם כבר לא כאן.