היום הוא יום ליקוי החמה, המפורסם והמצופה כל-כך והמדובר
והמשנע אנשים ממקום אחד למקום שני כי שם רואים את ליקוי החמה
טוב יותר. באירופה מצוין לראות, ברומניה ובאוסטריה, אבל מה
כל-כך מצוין כשהשמים מתכסים בעננים, ואני, מנותק מהעולם בעיר
זרה ולא יודע מתי לצפות לליקוי, יושב כמנהגי בקפה טוליפן
הזול-מצועצע מוזנח, והנה פתאום מתכהה בחוץ ואני נזכר בליקוי
וחושב לעצמי, שמבפנים, כשלא רואים את השמים, זה נראה כמו
התעננות פשוטה. וחוכך בדעתי אם לקום ממושבי השרפרפי הלא-נוח
ומחליט נגד, כי חושך בחוץ נראה אותו חושך בדיוק גם ממקום
ישיבתי, הרי כל הקיר כאן הוא חלון, וחוץ מזה חושך בחוץ אני
רואה כל לילה, ורק הרעיון שזה מגניב באמצע היום הוא העניין
כאן, ובשביל זה בטח לא צריך לקום לראות כי זה הרי דמיון בראש,
שהלילה הזה הוא באמצע היום, ובשביל לדמיין את זה לא צריך בכלל
ליקוי חמה.
ובעוד אני חושב כך ומסתכל על ההתכהות הליקויית - מתחיל גשם
שוטף... לא ליקוי עדיין, סתם התעננות רגילה שנראתה לי כמו
התעננות רגילה...
הלכתי לקפה טוליפן, הלא אהוב באופן מיוחד, אלא שהכי קרוב
לפנסיון שישן בו וגם זול כי לא במרכז אז מתחיל שם כל בוקר,
בשאיפה, אלא שהם פותחים בשתים-עשרה אז חצי מהימים אני מקדים
אותם.
שולחנות עץ רבועים עם משטח עליון סטייל קרמיקה לבנה, הבאר
באותו סטייל קרמיקה אבל חומה. שרפרפים מרובעים מאותו סט עם
פיסת לבד רבועה וירוקה שמן הסתם אמורה לרכך לישבן פיסת נוחיות,
אלא שדי סמלי. קיר אחד כולו מראות. וכיוון שהישיבה כאן
משרופרפת, הרי שנותר לזקוף את הגב באוויר הפתוח, או להישען
כתף-אל-כתף להשתקפות דמותי שכותבת, כמוני, בהשתקפות יומני, אלא
שכתיבת ההשתקפות רצה משמאל לימין, ומי שיביט בהשתקפות יראה
אותי כותב בכיוון הנכון, הרגיל, בשבילו, ולא ירים גבה ולא ישאל
את עצמו או אותי מהי השפה המשונה שממלאת את שורות המחברת
הצהובה הזו.
הישענות כתף-אל-כתף משמעה שפניי אל החלון שפונה לרחוב, ואני
יכול לבחור, ברגעים בהם אני מפסיק לכתוב, בין התבוננות החוצה
מהחלון אל פיסת רחוב ופיסת חיים שסואנים בצהרי יום העסקים, כמו
הסתכלות דרך משקפת שמאפשרת שדה ראיה צר, או, מעט ימינה,
בהתבוננות בהשתקפות חלון, אותו חלון, במראה שעליה אני נשען על
דמותי.
בהסתכלי ישר אל החלון, בן דמותי המראתי מסתכל אף הוא ישר, אל
השתקפות החלון שמולו. בהסתכלי ימינה אל השתקפות החלון, הוא לא
נשאר חייב ופונה שמאלה, להביט החוצה דרך חלון-האמת. ולפעמים
אנחנו מתסכלים זה על זה. אני אוהב להסתכל עליו, למרות שהיום
הוא לא נאה במיוחד לטעמי - לפעמים הוא כן. אולי כי אנחנו
קרובים מדי. ידיו, האחת כבדת שעון ומטובעת, אוחזת סיגריה,
והשניה אוחזת בעט, נראות לי יפות היום, אולי בגלל שבאיטליה הן
זכו לכמה מחמאות שונות. האחרונה שבהן, חוזרת על עצמה, מקרלוטה
הנהדרת שטענה בחום שוב ושוב שאלו הן הידיים היפות ביותר שראתה.
אני אוהב לראות אותו מעשן. יד יפה, משוענת-מטובעת, מגישה
סיגריה צ'כית, 'ספרטה', אל בין השפתיים העבות. הלחיים מתכנסות
פנימה בתנועת יניקה, ואז העשן מנסה רגע לברוח החוצה ומייד נשאב
פנימה דרך הפה והנחיריים, או רק הפה. ואז ננשף החוצה דרך אותן
שפתיים, שלעתים מפריחות אותו בטבעות במוצלחות לא אחידה. הזקן
הצרפתי הדק והקצר מוקף בזיפים בני שלושה ימים שיגולחו הערב,
והשיער הקצר מעוגן היטב במקומו בג'ל, וביחד עם פיאות הלחיים
הארוכות המראה שבמראה היום לא מלבב את רוחי במיוחד, אז מסתכל
יותר אל הרחוב.
אנשים עוברים, מכוניות עוברות ואני יכול לשחק בהם כרצוני,
לשנות את כיוון הליכתם בהעברת מבט פשוטה מהחלון-אמת
לחלון-השתקפות ובחזרה. תחושה של כוח שיש לי על האנשים האלה,
בלי שיהיה להם מושג שכיוון הליכתם משתנה לפתע מפעם לפעם.
|
