18 כדורי אקמול, בלעתי אותם אחד אחרי השני בלגימות קטנות של
מיץ תפוזים סחוטרי פריגת מכוס זכוכית גדולה של קוקה- קולה.
אחרי שעה אמא שלי עלתה לצעוק עליי ונראה שהיא חשבה שאני טיפה
מסטולה כי היו לי איזה 5 בקבוקי בירה ישנים בדירת סטודיו שמעל
הבית, היא לא העלתה על דעתה שנסיתי להתאבד או משהו...
תוך חצי שעה היא עלתה לבדוק למה לעזאזל אני לא יורדת לסדר את
המדיח או את המייבש או משהו כזה. היא רצה איתי לבני-ציון,
כנראה שהבהיל אותה שהייתי שרועה על הרצפה ודם נזל לי מהפה...
תוך כמה זמן גם אבא שלי הגיע עם אחותי מירושלים, שחזרה לשם רק
לפני כמה שעות אחרי ביקור בבית. אני חושבת שהם חשבו שאני עומדת
למות וזאת ההזדמנות האחרונה שלהם לבקש סליחה ממני- ככה לנקות
לעצמם את המצפון.
שטפו לי את הקיבה חמש פעמים עם כימיקלים למיניהם שהיו אמורים
"לנקות" אותה. האקמולים יצאו. כשהתעוררתי ראיתי את הרופא אומר
להם שאני אחייה, ראיתי את הפנים העצובות שלהם, לא ברור אם בגלל
שהם נצטרכו להפסיק את החיים שלהם לחמש שעות או כי כרגע נודע
להם שאני אחייה.
יום חמישי, שבע בערב, כרגע חברה שלי ואני רבנו "כאילו" כי לא
רציתי לבוא לאיזה קניון. לא דיברתי עם חברה כבר שבועות, נמאס
לי לשמור על קשר ונראה כאילו להן נמאס מכל זה. עד הערב אף אחת
לא התקשרה, רק בבוקר למיון, התקשרה אלי המחנכת שלי כדי לצעוק
עליי קצת ולהראות כאילו עצוב לה שאני שוב מבריזה ושהפעם ביה"ס
מוותר עליי סופית ואין מה לעשות שחסרות לי רק עוד כמה בגרויות
"לא בבית ספרנו יקומו משתמטים..." אמרתי לה שלא תפריע לי
לישון, היא ניתקה. לא הזכרתי את העובדה שאני בבית חולים ואת
העובדה שאני לא ממש ישנה כי יש כאן ריח של פצעים פתוחים עם מיץ
זבל, היא לא ממש טרחה לשאול. חברות שלי לא התקשרו ביום שישי
בערב לברר איתי על תוכניות או לפחות להציע לי להצטרף למרות
שאתמול בערב לא הגעתי להצגה של המגמה ושהיום לא באתי לביה"ס
ובכלל כי יום שישי בערב ואין לי מה לעשות והן יודעת את זה, אני
אמורה להתקשר לברר אם אני מעוניינת- ככה הן אומרות. ביום ראשון
הן שאלו אותי בביה"ס איפה הייתי כל חמישי שישי שבת, פטרתי אותן
ואמרתי להן שהייתי עיפה וישנתי. הן עזבו אותי לא ברור אם כי
האמינו לי או בגלל שלא באמת היה להן אכפת.
"אני לא חוזר שבת", אני זוכרת את יוני אומר לי בטלפון ביום
שישי בבוקר, בזמן שהאחות מזריקה לזאת שבמיטה לידי איזה זריקה
והיא צורחת. "איך עבר עלייך היום אתמול יפה שלי?" הוא שאל ואני
עניתי "מצויין" למרות שעדיין היה לי טעם של קיא בגרון מאתמול,
כי אסור לי להראות לו שאני עצובה, אז הוא רק נעצב יותר. "יופי"
הוא אמר "נתרה עוד שבוע" אני אוהבת אותך! "כן, את יודעת כל
החברה פה" הוא ענה אמר ביי וניתק. לקראת הצהריים החלטתי לצלצל
ליואב, הגעתי למסקנה שהקשר האפלטוני הפנטזי יציל אותי כרגע,
אבל כנראה שתפסתי אותו עסוק עם איזו בוצ'יקלטה מזדמנת שהוא
בדיוק זיין, "אני עסוק" ניתוק...
התנפצה לי האשלייה בפנים בצליל של טו טו טו.
אחרי חודשיים אני אחרי זה, ועדיין יש לי טעם של קיא בגרון,
כשכואב לי הראש אני לוקחת אופטלגין, ואמא שלי כבר לא מבקשת
ממני לפנות מדיחים ומייבשים וכאלה, כנראה שהיא נבהלה קצת, יוני
מחזיק תמונה שלי בארנק, כנראה שזה מספיק לו כדי להיות מאושר,
חברות שלי... כן. ויואב אפלטוני מתמיד.
שגרה היא שגרה, אפילו אם יש לה טעם של קיא ורעש של אחות צורחת. | 