לערן ואפרת - מזל טוב.

הדירה של דורון, שכוללת בתוכה שלושה חדרים עם שלושה כיווני
אוויר, מוזנחת. האבק נערם על המדפים והשולחנות. הטיח מתקלף
מהקירות. במקרר יש רק קרטון חלב (פג תוקף), וחפיסת מרגרינה.
הכיור דולף, השירותים סתומים. הכל מתפרק,
ה-כ-ל.
דורון, מצבו דומה. הוא יושב בפגישה עיוורת, אחת מבין רבות,
וכמו בכל הפעמים האחרות - הוא חסר מילים. את זו סידר לו הספר
שלו. כשהסתפר, לפני כשבוע, עצר לרגע אלברט את תנועות המספריים
החדות, ואמר, "דורון, וואללה, אני מכיר בחורה אחת, משהו עשר.
אתה, אני אומר לך, אתה והיא, אתה והיא תתאימו כמו, כמו כפפה
ליד. חמודה, חכמה, נאה, תאמין לי, כל מה שצריך. מה אתה אומר,
הא? רוצה שאני אנסה לסדר פגישה?" דורון נע בכיסא שלו
באי-נוחות, וכשראה בעיניו של אלברט שזה לא מתכוון להמשיך
בתספורת עד שיקבל תשובה חיובית, הנהן. "כן, כן, בטח. תודה."
אלברט חייך בשביעות רצון, והתחיל להניע שוב את הידיים שלו,
המספריים איתן. כמו אמן, שמפסל בעזרת חומר פסל. שערה אחרי שערה
- קימור אחר קימור. עד לקבלת התספורת המבוקשת, הפסל המבוקש.
ועכשיו, שניהם יושבים במסעדה בהרצליה פיתוח. המנה הראשונה עוד
לא הגיעה. זה הקטע של ההמתנה, הקטע שאי אפשרת להסתיר את השתיקה
במסווה של אכילה. לה קוראים אלינור. באמת חמודה, עם עיניים
ירוקות ושיער חום בוהק. נמוכה. הדירה שלה, או יותר נכון - של
הוריה, איתם גרה, ממוקמת באיזור יוקרתי בצפון תל-אביב. חמישה
חדרים, כולם מרווחים, מסודרים ונקיים. שני מקלחות ושלושה חדרי
שירותים. מנקה פיליפינית מגיעה פעמיים בשבוע, לנקות ולצחח
ולהבריק, שלא תשאר פינה אחת מלוכלכת.
היא הזמינה סלט-עוף כמנה עיקרית, ואת מרק היום (ירקות) כמנה
ראשונה. דורון הזמין טוסט, ומיץ תפוזים.
מחכים למלצרית, שתבוא להפיר את המבוכה עם האוכל.
מ-ח-כ-י-ם.
בינתיים, בוחנים זה את זו. מסתכלים על העיניים, על הפה, על שפת
הגוף. מנסים לשאוב פתיתים של מידע, בלי לחלוק יותר מדי. לבסוף
דורון פותח שיחה, מרגיש חצי אשם על זה שאלינור נאלצה להגיע
לפגישה הזו מלכתחילה (הרי אם רק היה אומר 'לא' לאלברט, כל אי
הנעימות הייתה נמנעת). הרי ברור שאלינור רוצה להיות בפגישה
הזאת עוד פחות ממנו. הרי ברור, כי פגישה עיוורת היא הדבר
הנוראי ביותר עלי אדמות, ולבחורה חמודה כמו אלינור יש דברים
טובים יותר לעשות עם הזמן שלה.
הוא שואל אותה מה היא עושה בחיים. עונה שרק השתחררה מהצבא,
מחפשת עבודה. כמו במשחק פ-י-נ-ג  פ-ו-נ-ג, היא מחזירה לו את
השאלה. הוא שותק לרגע, נותן לכדור לעבור את המטקה. נקודת
פסילה, נכון, אבל הוא צריך את הזמן בשביל לחשוב. הוא קם
מהשולחן, ומרים את הכדור הלבן הקטן מהרצפה. חושב על מכת הפתיחה
בסיבוב החדש, חושב איך יניף את הכדור. בסוף מחליט ללכת על
האפשרות המסוכנת - מכה חזקה שסביר להניח שאלינור לא תוכל להדוף
ולהחזיר אליו. "אני עובד בלוגיסטיקה". הכדור נורה מהמטקה
בעוצמה שאלינור לא מצליחה להדוף. הכדור עובר ישר מעל לכתפה. כל
כך חזק עף הכדור, שזה יוצא מהמגרש לגמרי. שניהם מורידים את
המטקות, המשחק נגמר. "באמת, לוגיסטיקה?" שואלת אלינור, רק
בשביל הנימוס ובשביל הסמול-טוק. אין שום עניין אמיתי בשאלה
שלה. דורון מהנהן, וממשיך את השקר. "כן. את יודעת מה הם
אומרים. לוגיסטיקה זה המחר." היא מהנהנת. הוא מחייך.
השיחה נקטעת. המלצרית מגיעה להביא את המנה הראשונה שלה. היא
מניחה את המרק על השולחן. מריח טוב, מוציא אדים מפתים של חום.
לדורון מביאה כוס מיץ תפוזים. כשהיא לוגמת בזהירות מן הנוזל
החם, דורון חושב על הדירה שלו.
הוא מדמיין את עצמו נכנס אליה, עובר את חדר הכניסה, את
השירותים. נכנס למסדרון שמוביל לחדר העבודה שלו (זה לא באמת
חדר עבודה, אבל ככה הוא נוהג לקרוא לו) - החדר היחיד בבית
שמסודר. אמנם השטיח קצת בלוי, והכיסא קצת חורק, אבל הספרייה
שעומדת בו מלאה בספרים - כולם במצב מצויין, בלי שום קמטים ובלי
עמודים קרועים, ושולחן המחשב נקי למדי.
דורון יוצא לרגע מהחדר, מהדירה, מציץ ומוודא שאלינור עדיין
שקועה במרק שלה, וכשרואה שעוד לא סיימה אפילו מחצית מהמשקה,
נכנס שוב. הוא מתיישב על הכיסא ומדליק את המחשב. לוקח זמן
למערכת ההפעלה לעלות. מחשב ישן, אבל מספיק לצרכיו. כשהוא יכול,
דורון מפעיל את מעבד התמלילים. מסמך חדש, ריק. מתחיל לכתוב. זה
מה שהוא עושה בחייו, כותב. לוגיסטיקה היא אולי המחר, אבל דורון
לא אוהב להיות שקוע בהזיות על העתיד. הוא עסוק בהיום, בהווה,
ומה שהוא רוצה ואוהב לעשות זה לשקוע לתוך הפוזיציה הנוחה של
'אלוהים' שמקבל כל אחד שמחליט לכתוב.
הוא מתחיל לפתח מבנה - סקיצה.

פגישה -
עם כלב הנחיה,
אישה, ביחוד.
מדברים בדממ
ה,
בוחנים בשתק
ה,
ח-ו-ש-ש-י-ם,
מפניסיכוי,
להצלח
ה.


הוא מציץ מחלון החדר, מסתכל לרגע אחד על העולם החיצוני וחוזר
במהרה לכתיבה.

שיערה כעץ,
עצבוהקומרשימ,
ושפתיה כנייר,
מעוצבותכגלילימ.
נוזל כחול הים,
מסתמן לה בכף,
כששותה גומות החן,
כעמקים נרחבים נפערים,
ירשימו כל טף.

לפתע, בדיוק כשהוא תוהה האם החרוז האחרון נחוץ, היא מגיחה לתוך
החדר, פורצת את הדלת, בשאלה. "המיץ שלך?". הוא מנער את ראשו,
מקטין את חלון מעבד התמלילים. מסתכל עליה כשואל "מה." "המיץ
שלך, אתה לא מתכוון לשתות אותו?" הוא מרים את הכוס, ולוגם
ממנה. "כן, כן. את יודעת, שקעתי לרגע בעולם שלי. מצטער."
היא מחייכת, חיוך אמיתי. "אתה לא צריך להצטער על דבר כזה. אם
כבר אני זו שצריכה, על זה שכבר חמש דקות אני שקועה במרק שלי,
לא מדברת."
עכשיו תורו לחייך. הוא שומר את המסמך, מכבה את המחשב ויוצא
מהחדר - מהדירה. "ואיך העולם שלך נראה, אם יורשה לי לשאול?"
היא שואלת. דורון שוקל האם עליו להרים את המטקה מהשולחן, ולקבל
את השאלה כקריאת אתגר לסיבוב נוסף. במקום זאת, הוא מרים את
הכוס, ולוגם עוד לגימה. "סתם," הוא עונה לה. "חשבתי כל... לא
יודע. כל מיני דברים." הוא מוריד את הכוס, והיא מהנהנת. מסתכלת
לו בעיניים, מנסה לקבוע על מה חשב, אך לא מצליחה. לוגמת לגימה
מהמרק, ואז העיניים שלה מתרווחות. "אוי, סליחה, הייתי לא
מנומסת, אתה... אתה רוצה לטעום, אולי?".
הוא שוקל את השאלה טוב, בוחן אותה מכל הכיוונים, וסופו של דבר
אומר "כן." היא טובלת את הכף בנוזל הצהבהב, ואז מרימה אותה
ובזהירות מאוזנת מביאה אותה לתוך פיו של דורון.
לרגע אחד, אלינור נכנסת לדירה שלה, בערך תשע-עשרה שנים אל תוך
העבר. היא היתה תינוקת, ואמא שלה ניסתה להאכיל אותה גרבר בטעם
בננות. אלינור לא רצתה לאכול, וסירבה בכל תוקף לפתוח את פיה.
מה שיצר הרבה בלגאן, הרבה גרבר על הבגדים, ואמא מתוסכלת אחת.
אלינור הגיעה לחדר האוכל המלוכלך בדיוק כשהכף היתה בתוך פיו של
דורון. הפה שלה מתעוות לכדי חיוך כשהיא מקבילה בין שני המצבים,
ואז לצחוק. היד שלה רועדת, דורון מוציא את הכף מפיו במהירות,
שופך מרק לכל עבר. בהתחלה נראה המום, ומלוכלך. אחר כך נכנס גם
הוא לדירה של אלינור, ועומד איתה בפתח חדר האוכל. שניהם
מסתכלים על אלינור הקטנה מלוכלכת, או על דורון הגדול מלוכלך -
זה לא כל כך משנה, כי שניהם צוחקים, ביחד.

הדירה של דורון נראית לפתע נקייה יותר. כנראה בזמן שהיה בדירתה
של אלינור הגיעה מנקה, שטפה את הרצפה וסידרה את הבלגאן. אולי
עוד יש לה סיכוי להפוך לדירה מכובדת. דורון מתפתה לרגע להכנס
למעבד התמלילים ולכתוב את כל מה שקרה, אך לאחר מחשבה נוספת הוא
מוותר. יש יותר מדי אור בחוץ, חבל לוותר עליו.

שניהם בחוץ, מבקשים מהמלצרית שמיהרה להגיע למקום מפית, לנקות
את כל הליכלוך. שניהם מתנצלים תוך כדי צחוק. המלצרית מהנהנת
בספק הבנה ספק מבוכה ספק כעס.

שאר הארוחה מתנהלת טוב, יחסית לפגישות עיוורות. האוכל סביר,
השיחות זורמות. לאט לאט הדירה של דורון מנקה את עצמה. היא
צריכה להיות נקייה, הוא צריך לעשות רושם טוב.
כשאלינור קמה מהשולחן כדי ללכת להתרענן, דורון מנצל את
ההזדמנות וחומק לתוך חדר המחשב כדי להמשיך לעבוד. המחשב נדלק
באיטיות, מעבד התמלילים עולה, הקובץ נפתח. הוא מקליד במהירות,
במיומנות, את המילים.

יש ניצוץ. יש!
התאמה - יש. סיכוי, יש!
סיכוי סביר,
שהפעם זה
זה.

שומר, ויוצא במהירות מהדירה, בדיוק כאלינור חוזרת. "השתעממת
כשלא הייתי כאן?" היא שואלת בעודה מתיישבת על הכיסא. המטקות
כבר לא על השולחן. אין יותר צורך במשחקים. יש שם עכשיו רק
אוכל, וסכו"ם, והרבה אמת.
אמת.
המילה צצה פתאום על מסך המחשב, בחדר הכתיבה. שומר המסך.
מהבהבת, מאירה, קשה להתעלם.
א-מ-ת.
לפתע, דורון לא מסוגל להתמודד עם העובדה ששיקר לה. מחליט לשנות
את זה, לפני שיהיה מאוחר מדי. "זוכרת מה אמרתי לך מקודם,
לוגיסטיקה?". "כן?". "אז, אמם... אני לא בדיוק, את יודעת, לא
בדיוק עובד בזה." "אה, באמת?". היא שואלת, העיניים שלה משדרות
תמימות. "אז במה אתה עובד?". עכשיו העיניים משדרות עניין. היא
באמת רוצה לדעת, ועכשיו - כשאין את הלחץ של כדור הפינג-פונג,
אין לו בעיה לספר לה. אם באמת יש סיכוי, כמו שהוא רוצה לקוות,
לא איכפת לו שתדע. "אני, אמם, טוב, אני... לא בדיוק... לא...
אני לא עובד." שתיקה קצרה. אלינור מסתכלת לרגע על הדירה שלה,
חמישה חדרים, צפון תל-אביב. "אה.", אומרת. "כן, אני... אמם,
אני כותב. שירה, ולפעמים קצת פרוזה." אלינור מתרכזת בסלון, שם
נמצאת הספרייה. יש שם הרבה ספרים, ספרי שירה. העיניים שלה
נדלקות. "באמת?" "כן. עדיין לא פרסמתי שום דבר, חוץ מכמה מכתבי
תגובה במוסף תרבות של 'הארץ', אבל אני מנסה. את יודעת, שולח
למוציאים לאור, חלק מתעניינים יותר, חלק פחות, אולי יש אפילו
איזה סיכוי לספר בכורה עוד מעט." אלינור מסתכלת טוב על
הספרייה, מגלה שיש בה עוד מקום לכמה ספרים חדשים. היא מחייכת.
"אתה... אתה תיתן לי לקרוא דברים שכתבת?" שואלת בסקרנות.
כל הנורות האדומות נדלקות בביתו של דורון. הוא אף פעם לא פחד
להראות את החומר שלו למבקרים, או לעורכים ספרותיים, אבל... אבל
למישהי שהוא מחבב? ומה אם... מה אם...
הוא רץ חזרה לתוך חדר הכתיבה. מזיז את העכבר על המשטח שלו,
שומר המסך (א-מ-ת) נעלם. המסמך חוזר. הוא מקליד במהירות, זיעה
יורדת במורד מצחו.

רוצה לראות,
  א    מ   ת
רוצה לגלות,
את תוכתוכי,
מה להגיד,
 ל   ת  ת
פוחד שתגלה,
שהיא זה לא
בשביל
  א  נ  י

יוצא מהחדר במהירות, לא מספיק לשמור אפילו. "אתה בסדר?", היא
שואלת - "קפאת לרגע."
הוא מנער את הראש. "כן, כן. בסדר. את באמת... באמת רוצה
לקרוא?" "מאוד", היא אומרת ומחייכת. גומות החן שלה זוהרות.
"אהה. יש לי פנקס, עם... עם שירים, באוטו. אם את רוצה, אנחנו
יכולים לצאת, ואת יכולה לקרוא, ו..." "אני אשמח." היא קוטעת
אותו בחיוך.
דורון מרים את ידו, ומסמן למלצרית להביא את החשבון. המלצרית
מגיעה ושואלת אם הם רוצים שתארוז את השאריות. דורון חושב קצת,
ואומר שכן. לא יזיק למלא קצת את המקרר.

לאחר כמה דקות שניהם בחוץ. בדרך למכונית של דורון, הם שומעים
יללה. בהתחלה מתעלמים, אך לאחר פחות משנייה מגיעה יללה נוספת,
הפעם קרוב יותר אליהם. שניהם מסתכלים למטה. על הרצפה עומד גור
חתולים פרסי יפיפה, מסתכל עליהם, מכשכש בזנבו, ומיילל. "לא
ידעתי שחתולים מכשכשים בזנב", דורון אומר בחיוך. "אתה חושב
שהוא... שכדאי לנו?", אלינור שואלת. דורון מהנהן, ושופך את
תכולת שקית השאריות על הרצפה. החתול מתקרב אליה בחשדנות, מריח
את האוכל, מסתכל שוב על אלינור ודורון, אומר להם 'מיאו' של
תודה, ומתחיל לאכול. ליד יש ספסל, הזוג הצעיר מתיישב עליו,
ומביט בחתול אוכל.
בהתחלה יש שתיקה. החתול כל כך קטן, כל כך לבן, כל כך מקסים.
לדבר רק יהרוס את הרגע, רק יהרוס את המ-ו-ש-ל-מ-ו-ת.
בסופו של דבר שניהם מדברים, באותו זמן בדיוק.
"אני חושב שאני אקח אותו אלי... אגדל אותו"
"אני חושבת שאני אקח אותו אלי... אגדל אותו"
מסתכלים אחד על השניה, ומתחילים לצחוק. החתול מרים את ראשו,
רואה את הזוג הצוחק ומתקרב אליהם. אלינור מתכופפת כדי ללטף
לחתול את הגב. החתול מגרגר בהנאה.
"נגדל אותו ביחד." היא אומרת, ודורון מוסיף, "ביחד, אין ספק."

לאחר מכן, הם ממשיכים לצאת. הפגישה השנייה כבר לא מתרחשת במקום
ציבורי, הפעם הם נפגשים באחת הדירות.
של מי?
מה זה כבר משנה,
העיקר שנח, ושמתאים, ושהחתול מגרגר בהנאה. העיקר שמשהו התחיל,
שעיצוב פנים הדירות של שני האנשים האלה השתנה, התאים את עצמו
למציאות החדשה.
ומה בעתיד? לא יודע, הסיפור מספר על ההווה, לא על העתיד. אבל
לי, אישית, יש הרגשה טובה לגביו.