מציאות ישראלית בשבילי מסתכמת בשירי דיכאון תוצרת הארץ,
חיילים, חללים, פיגועים, התחושה ש"הכל יהיה בסדר", הרבה עצבים,
הרבה חוסר ארגון- שנוצר מהסתמכות על יכולת האלתור, הרבה דמעות,
הרבה מאוד כאב והחיפוש המתמיד אחרי רגעי אושר מחורבנים שיוציאו
אותנו מ"המורל הלאומי הירוד". אה כן- והיכולת המדהימה שלנו
לעמוד פנים מול פנים עם הסיטואציות הקשות והמכאיבות ביותר,
לחוות טראומות נפשיות ופיזיות- לאומיות ופרטיות, ורגע אח"כ
לרוץ לתפוס את הסרט של 17:30. זו לא צביעות- זו מציאות. זו
תפיסת עולם שבכורח הנסיבות נשתנתה, נתחזקה ונאטמה.  אבל לי
נמאס להקשיב לשמות ההרוגים, לנשום לרווחה שאני לא מכירה איש
מהם, ולסגור את הרדיו. זה לא שם. זה אדם. זו משפחה שחדלה
מלהתקיים. לי נמאס מלאטום את עצמי, אז אני יושבת ובוכה. בוכה
על החיילים שרגעיהם האחרונים היו כשהם מתבוססים בבוץ מהגשם של
אתמול, מהול בדם של עצמם. בוכה על חבורת ילדים בגילי שבמקום
ללכת לבי"ס הלכו להספיד את החבר שלהם שנהרג בפיגוע. על ההורים
שלא תארו לעצמם שכשהם נפרדו מהבן שלהם ביום ראשון בתחנת
האוטובוס בדרך חזרה לבסיס זו תהיה הפרידה האחרונה שלהם. על
החברה שנשארה מאחור. בוכה על המציאות שלנו. לפתוח טלוויזיה
ולגלות שהיה פיגוע, היה לינץ, היה אירוע ירי. לשבת בהלם, לשים
יד אחת על הפה, יד שנייה על הלב, דמעות זולגות על הלחיים,
והטלפון מתחיל לצלצל, לשמוע את רעש הסירנות בוקע מהמרקע, במקרה
הפעם לא גם מהחלון, להסתכל על התמונות רצות בטלוויזיה - תמונות
הזוועה, תמונות של זכוכיות מנופצות, כתמי דם על אריכי הרצפות,
מראות שנהפכו כבר לחלק מן המצב היומיומי שלנו- בעוד שהמוח מריץ
שמות, למי צריך להתקשר? מי יכל להיות שם? כמה זמן אפשר להסתכל
על הטלוויזיה? כמה זמן עובר עד שמעבירים לאיזו קומדיה? לא
הרבה... כוח העמידות לא מספיק חזק. הייאוש גובר.
אנחנו עוד זוכרים במקום מסוים שהמצב האידיאלי צריך להיות שונה,
שפוי במקצת, אך אנחנו הסתגלנו לשגרה הזו, עברנו את תהליך
ההתקשחות שלנו, אני לא בטוחה והיה ונחזור לשפיותנו המיוחלת,
למציאות לה אנו חושקים, האם נוכל לעבור תהליך הפיך? האם נוכל
להתמודד עם מציאות שקטה כביכול? האם אז לא באמת נאבד את ההווי
שלנו?
"הכל יהיה בסדר" בסופו של דבר, לא לדאוג. אז אולי יבוא יום
ונחיה פה בשלום, ולא נצטרך לחשוש מלצאת לעשות קניות ולחזור
בעצמנו בתוך שקיות, אבל מישהו יכול להבטיח ש"יהיה בסדר?"
שהאלימות בחברה הולכת וגועשת, אלימות בין פלגים שונים בעם,
אלימות במשפחה, אלימות אקראית ברחוב, אלימות בין בני נוער,
האלימות על הכביש, אלימות המכוונת לנשים ועוד... גזענות
שתוססת, כלכלה שמתפרקת, אבטלה בשמים, מדינה שמגדירה את עצמה
כמדינת סעד שלא דואגת לנתיניה... אבל הכל יהיה בסדר... אנחנו
נמצאים בשלב שאנחנו לא יכולים אפילו להרשות לעצמנו לחשוב שלא
צריך לעשות כלום, שהכל יסתדר בסופו של דבר. צריכים להתחיל
להשקיע פה בחינוך מחדש- כולל, לא רק של הדור "הצעיר" אלא של
כולם, חינוך שאולי בסוף התהליך נוכל לקבל את הסביבה, להבין
שאנחנו לא היחידים, לנקוף אצבע בעניינים - גם אם זה בשביל
אידיאולוגיה ולא רק בשביל עצמך. להלחם- לא רק על חתיכת שטח.
להלחם בשביל להפוך אותנו למדינה מתוקנת שראוי לחיות בה. להרים
את השכבות החלשות מעלה, להשקיע בחיזוקן- ולא בחיזוק השכבות
החזקות. להעניק חינוך שווה, להפסיק לעשות פה הפרדה של דת,
אנחנו כבר לא בשנות ה-40,50 זו מדינת ישראל, וכמדינת ישראל היא
צריכה לדאוג לכל תושביה, להפסיק לראות את עצמה כמדינה יהודית
בלבד- ישנה פה אוכלוסייה הולכת וגדלה של תושבים מדתות אחרות,
שווי זכויות ושווי ערך. להמשיך לפתח אזורים נכשלים, אזורים
מתפתחים, להקים מרכזי תעסוקה, מרכזי כלכלה. להקים פה תשתית
תחבורה ציבורית ראויה לשמה. להתחיל לכאוב את כאב האחר. אלימות
היא אינה פתרון, היא ההמלטות למוצא הקל ביותר, מספקת תחליפים,
אשליה של כוח, של סדר. אבל זו רק אשליה. פתרון אמיתי צריך לבוא
מתוך תהליכים- קודם כל של הבנה והשלמה- עם כל דבר, ואח"כ
תהליכי התמודדות ומציאת פתרון.