הוא היה בודד.
כן, תאמינו לי, אני יודע שהוא היה בודד. באמת.
אני רואה איך שאתם לא מאמינים לי. כבר התכוננתי היטב למבטים
האלה. ידוע לי שמיד תשלפו אלף הוכחות, ועוד החותכות ביותר
שתוכלו להעלות על דעתכם ולו רק כדי להעיף אותי מעל פניכם
ולהשקיט איזה ניצוץ מצפון שמתעורר אצלכם בפנים. אבל אני לא
הולך לשום מקום ואתם מתחילים למולל את אצבעותיכם בבגדים מרוב
חרדה, כאילו איזו קרקע נשמטת מתחת רגליכם.
אני לא מנסה לשקר לכם. למה שאעשה זאת? לי זה לא יתרום כלום
ואתם, הרי בין כה וכה תמשיכו בחייכם ואולי לפעמים תזכרו בו
בחיוך, נכון?
אז עכשיו, אחרי שקיבלתי קצת תשומת לב, נחזור לדבר עליו, ההוא,
זה שהיה בודד.
היה בו משהו שהטעה את כולנו: הוא הסתיר את בדידותו בצורה
מדהימה. אולי זה סוד הקסם - אם אפשר לקרוא לזה כך - של אלו שהם
בודדים באמת. הם יודעים להסתיר את זה בצורה מדהימה, כך
שיתייחסו אליהם כרגיל וכך יוכלו להמשיך עם בדידותם לבד, בלי
שיפריעו להם להיות לבד.
אז ככה הוא הצליח לחיות אתנו בבדידותו, ממש כך. הוא היה אחד
מאתנו, הסתובב אתנו, צחק והצחיק, אכל, עישן ושתה והכל ביחד
אתנו. הוא נפגש אתנו וגם יצא אתנו לבלות. הכל ביחד, כן, ביחד
אתנו.
אז לכאורה תשאלו אותי: הוא בעצם היה אחד מאתנו! אתה מקשקש על
בדידות והנה העובדות נגדך. היינו ביחד איתו כל הזמן.
בזה טמון העניין: הסתרת הבדידות. מי שהוא בודד אמיתי, לעולם לא
יתפש מתחכך בבדידותו. גם אם תחשדו, יהיה לו תירוץ מצוין, הסבר
משכנע או סתם שינוי נושא מהיר.
תחשבו על זה שתי דקות. תנסו להיזכר קצת. אני נותן לכם שתי
דקות. לפי הפרצופים אולי כדי שתיקחו עשר דקות, לי לא בוער. יש
לי פה נקודה להבהיר לכם, רגע לפני שאני הולך ומשאיר אתכם
להמשיך הלאה ביחד שלכם.
אני מזהה את המבוכה הגוברת בפניכם וזה טוב. סימן שאתם נזכרים
בו ועכשיו גם בבדידותו. נכון שלא עליתם על זה עד הרגע?
אתם יודעים, גם עצם זה שאנחנו זוכרים אותו כחברהמ'ן, זה חלק
מהעניין. כל הרעש שעשה כמו כל הבדיחות שזרק לאוויר, הכל היה
כדאי שלא נחשוד בו ונעזוב אותו לנפשו.
חשבתם פעם לאן הוא הולך אחרי שאנחנו מסיימים עוד בילוי טוב או
חוזרים הביתה אחרי לילה פרוע אי שם? גם אני צריך להשפיל מבט
כמוכם, כי גם אני לא שאלתי. גם לי היה ברור שאין לו שום בעיה
כזאת. הוא?! בודד?!
אז איך עליתי על זה ואיך אתם לא? המעניין הוא שדוקא מהחיוב
מצאתי את השלילה המרה. היתה תקופה, קצרה אמנם, אבל אפשר לכנותה
כך- תקופה בה לא היה בודד.
במקרה ראיתי אותו מרחוק. הלכה לידו בחורה. נמוכת קומה, שיער
ארוך, עיניים כחולות ומבט רך ונעים ששלחה לעברו. נעמדתי ליד
לוח מודעות והסתכלתי עליהם. הם התיישבו על ספסל ואני ליוויתי
אותם במבטים משתאים. היא לא היתה מוכרת לי אבל כשהסתכלתי בפניו
- ראיתי שגם הוא לא מוכר לי. היה לו מבט אחר בעיניים. היתה לו
הבעת פנים קורנת, היתה לו שפת גוף פתוחה ולבבית, אבל לא מהסוג
שהייתי רגיל לראות אצלו.
פתאום כאילו נפל אצלי האסימון: ראיתי שהוא ביחד איתה. ראיתי
שהוא...לא לבד...
היה לי רצון לגשת אליו ולראות אותו מקרוב, אולי כי הגילוי היה
גדול בשבילי, אבל לא רציתי להביכו וברחתי משם.
אתם זוכרים את החודשיים הללו? אמנם כמעט ולא ראינו אותו, אבל
בקצת שכן, אתם זוכרים את המבט המאוהב שלו? את העיניים
המשוטטות, כאילו מחפשות איזו אבדה יקרה?
אחר כך היא עזבה אותו והכל שב למסלולו. הוא חזר להסתובב ביחד
אתנו ולהיות בודד. ראיתי איך שמבטו הנוגה ממשיך לחפש את האבדה
היקרה, אבל כמו שהרגע אמרתי, זה היה מבט נוגה. ואתם לא שמתם לב
לזה בכלל. המשכתם לצחוק לבדיחותיו וליהנות מחברתו.
הוא היה בודד והסוף ידוע לכולנו. הבדידות לפעמים יכולה להיות
מפלט נוח אבל גם בור בלי תחתית. והוא, חברנו הבודד, חי איתה
בשותפות נהדרת ממש מתחת לאף שלנו.
אולי כדאי שתסתכלו מסביב ותנסו למצוא בקרבכם אם יש כאן עוד
בודדים.
מה אתם מסתכלים עלי? אני?! בודד?! הצחקתם אותי. בואו, נלך
לאכול.