העיפו אותך מבית-ספר, ניסית לשכנע את עצמך - "טוב, זה לא סוף
העולם...", אבל ידעת טוב מאוד בתוך ראשך שזה רע, כלומר, לא יצא
מזה שום טוב.
באותו יום ראית קצת יותר טלוויזיה ממה שבדרך כלל (בעיקר כשיש
לך רק ערוץ 1,2 והכבלים הערביים).
טוב זה לפחות גרם לך להוציא קצת מהדיכאון שהיה שרוי בך, במיוחד
כי היו תוכניות ילדים שגרמו לך לשכוח את הכול, הרגשת כמו ילד
קטן שוב, מלך העולם, כל יכול.
הכל היה טוב ויפה עד שההורים שלך הגיעו הביתה והתחילו לצעוק.
הם אמרו את הדברים הקלאסיים: "מה חשבת לעצמך כשהגעת ל - 10%
מהשיעורים!", או "מה תעשה עם החיים שלך עכשיו?", ודברים כאלה.

ניסית להתעלם מהם אבל הם צעקו חזק מדי.
הלכת לחדר שלך, לפחות שם שומעים אותם בצורה קצת מעומעמת, שמת
את הדיסק האהוב עליך במערכת והגברת עד הסוף.
נשכבת על המיטה וכל מה שיכולת לחשוב עליו היה לקחת רובה ולגרום
למוות המוני של כל המורים, הערסים, הפרחות שהפריעו לך בחיים,
כמובן גם ההורים שלך שלא עזרו לך במיוחד.
כבר היה לך רשיון נשק כשנסעת לחיפה לקנות את ה-M16 המקוצר שלך,
כך שלא עשו לך יותר מדי בעיות עם הקניה.
היה כבר יום חמישי אז החלטת לחכות עם כל העסק עד יום ראשון,
כדי שזה יהיה מטאפורי, כלומר, יום ראשון של יתר החיים שלך, בלי
עבר.
ביום שישי עשית כרגיל, ישבת עם החברים ושתיתם וודקה רק שהפעם
קניתם אבסלוט כי נמאס מהחרא ב-10 שקל עם טעם של דלק מטוסים.
ביום ראשון קמת במהירות יחסית לימים רגילים.
טענת את הרובה, שמת בבודדת, אמרת להורים שלך שאתה אוהב אותם
אבל מה שצריך להעשות, צריך להעשות. הם אמרו לך שהם מבינים.
ירית להם כדור אחד במצח לכל אחד.
שמת את הרובה בתיק גיטרה המרופד שלך עם עשרת המחסניות שקנית,
למקרה שייגמר.
עישנת סיגריה של הבוקר, עלית על ההסעה, אמרת בוקר טוב לנהג
הערבי ששנאת אבל לא יכולת להרוג אותו לפני כל הילדים וגם לא
היית מגיע לבית-ספר.
בסופו של דבר הגעת, ירדת מהאוטובוס, נכנסת לכיתה ושאלת איזה
שיעור יש עכשיו, היה מתמטיקה, שמחת, ידעת שיש הרבה אנשים שאתה
לא אוהב בשיעור הזה.
נכנסת לכיתה, הוצאת את הרובה מהתיק, טענת אותו שמת על בודדת
והתחלת, קודם הערסים, אחר-כך הפרחות, כשנגמרו האנשים החלטת
לסיים גם עם הלא ערסיםפרחות שלא אהבת אז גם בהם ירית.
החזרת את הנצרה והחזרת את הרובה לתיק. אמרת לחברים שלך שלא
ידאגו כי לא תהרוג אותם.
הדלקת סיגריה באמצע הכיתה וחיכית להפסקה.
הרדיו שידר באותו יום מוזיקה שאהבת.
כשההפסקה הגיעה היה די הרבה שמש אז כולם עמדו בחוץ, החלטת
להתחיל עם חדר המורים כדי שלא יעשו לך בעיות אחר-כך.
נכנסת, טענת, שמת על אוטומט והתחלת לירות.
התחלת עם שולחן הפרות (=מורות) לאנגלית, המשכת לשולחן המתמטיקה
וסיימת עם המורות לספרות, כולם מתו חוץ מהמורה שהכי אהבת, בעצם
היחידה שאהבת.
בדיוק נכנסה המנהלת כי היא שמעה רעש, הסתובבת, העברת לבודדת
וירית, אחד לכל עין.
שמת את חגורת המחסניות עליך, החלפת מחסנית, העברת לאוטומט.
יצאת החוצה, בתחילה פגשת חבורה של מגניבים שיושבים בדיוק ליד
חדר המורים, הם מתו. לאחר מכן פנית לבימת המגניבים, הם כולם
מתו. בסוף הלכת לספסל הערסים הקשוחים והפכת שם את כולם
למסננות.
החלפת מחסנית, עלית לכיתות ט', עברת כיתה, כיתה ביסודיות של
נאצי וחיסלת כל אחד שעמד, ישב או נשם.
החלפת מחסנית, ראית את חבורת הערסים שהיו מאיימים עליך מאז
כיתה ט', הם מתו.
הלכת לכיתה י', לא נשאר אף אחד עומד.
החלפת מחסנית, נשארו לך יותר ממה שחשבת, במהירות של אצן
אולימפי רצת לכיתת מב"ר, כולם מתו.
יצאת לרחבה, הסתכלת מסביבך, זה היה מראה מדהים, ילדים, ערסים
ושאר גן החיות שמתהלך שם, כולם על הרצפה ומי שלא, או שמתחנן על
החיים שלו ואז גם כן מת, או ברח.
אחרי שעמדת שם למספר דקות החברים שלך הופיעו, שאלו אותך מה
שלומך.
הנחת את הרובה בצד, ואמרת: "זוהי תחילתה של מציאות חדשה".
הבאת את התיק שלך, שמת את הרובה והמחסניות בפנים, הדלקת
סיגריה, קראת לחברים שלך.
הלכתם ביחד עד הצומת, הזמנת אותם להצטרף, אתה במסע נקמה של כל
הפריקים המדוכאים בארץ, ושאתה הולך לצמצם את אוכלוסיית הארץ
בכ- ¼.
הם הסכימו בשמחה.
יצאתם להסתובב בארץ, אתה עם M16, וכל אחד עם הנשק האהוב עליו.

אחרי מספר חודשים לא נשאר ערס או פרחה במדינה כולה.
ישבתם בבית שלכם החלטתם לחגוג.
לאחר מכן בפה אחד הצטרפתם לצבא בתור יחידה סודית שאף אחד חוץ
מהרמטכ"ל ואתם לא ידע על קיומכם.
לאחר 10 שנים לא נשאר ערבי אחד חי באזור.
בבוקר שלמחרת ישבתם וחשבתם מה לעשות עם עצמכם, לא ידעתם לעשות
כלום חוץ מלרצוח ולכעוס.  
נפרדתם כל אחד לדרכו. אחד התחתן, יש לו 2 ילדים, השני שודד
בנקים, השלישי מוציא להורג.
ואתה יושב בבית של ההורים שלך ז"ל, עם אחותך ורואה טלוויזיה,
ראיתם תוכניות ילדים, הרגשת חופשי, מלך העולם, כל יכול.