היא מילמלה איזה משהו מתחת לשפם. לא יודע, לא בדיוק הקשבתי.
הייתי עסוק, אני בן אדם חשוב, אין לי פנאי לבירבורי סרק של
נשים מתוסבכות.
עיני נשואות אל עבר התקרה המיותמת. כתמים. יש כתמים על התקרה.
מעניין איך הם הגיעו לשם. זה נראה כמו שמן, למה שמישהו ירצה
לשפוך שמן על תקרת חדר שינה?
פזלתי לעבר הבחורה הזאת שלרגע שכחתי את שמה.
"כבר 5 שנים אנחנו נשואים ועדיין לא קיבלתי ממך אפילו פרח אחד.
פרח מסכן זה כל מה שביקשתי".
הסרתי עיני ממנה ומלותיה שבו להדהד בחלל החדר עם התקרה
המלוכלכת. רחש הזעם שלה השתלט על האווירה ואני לא יכולתי לבהות
לי סתם בתקרה יותר. היא דרשה תגובה, הבנה.
קמתי. ניגשתי להכין לעצמי שוקו קרלו. לא הצעתי לה. שתכין
בעצמה. בשביל זה יש לה תואר שני. שבתי לחדר השינה בחוסר אונים,
עם השוקו שלי בכוס ארוכה עם קש אדום. אני אוהב את השוקו שלי
מתוק מתוק, מרוכז מאד, שהשוקולית צפה למעלה.
ישבתי על המיטה הזוגית שהיא הכריחה אותי לקנות לא מזמן. היא
התקרבה אלי. זזתי קצת שמאלה, אני שונא שמפריעים לי כשאני שותה
שוקו.
היא לא הייתה רעה, זאת שישבה מולי ודברה לחלל האוויר, היא
דווקא ידעה את העבודה. מכל חברותיה היא הייתה הכי יפה וגם לא
רעה בכלל במיטה. עושה הרבה רעש, כמו שאני אוהב.
לא יודע, כנראה חיפשתי משהו אחר. לא, לא רגש ולא חום, גם לא
קרבה או תשוקה. חיפשתי אתגר. ואתגרים קשה לאדם כמוני למצוא.
זה הלך והתמסחר. אני לא יכול להצביע על הסיבה הספציפית לכך
שהפסקתי לאהוב אותה. אני לא יודע אם אי פעם אהבתי אותה בכלל,
זה מעורפל, אני לא ממש זוכר. אני זוכר שהיה בי צורך עמוק
לכבוש, ובאותה תקופה, היא הייתה עוד מטרה שהוספתי מאוחר יותר
לרשימת הישגי. היא לא רצתה אותי. היה לה מאהב אמריקאי, איזה
סטיב מעפן אחד, ואני רק רציתי לכבוש אותה ממנו. אתגר.
לא רציתי להתחתן. אני שונא מחויבות. אבל החברה (אמא) לחצה עלי
להתחתן ("אתה כבר בן 29") וסגרה עלי את מעגל החירות.
לילה אחד בלבד אחרי החתונה הססגונית כבר הרגשתי שמיציתי את
עצמי. היה ברור לי שאני לא אסתפק באשה אחת, תעשה רעש כמה
שתעשה.
אכלתי מהצד. ליתר דיוק, אכלו אותי מהצד.
לא הרגשתי נקיפות מצפון והייתי מודע לחלוטין למעשיי. אני חושב
שגם היא ידעה מה מתרחש. אולי בחרה לא להאמין או שמא פשוט אהבה
אותי מדי על מנת לסכן את מעמדה ביחסנו השקריים.
הייתי חוזר הביתה אחרי יום ארוך במשרד עמילות המכס אשר בבעלותי
ואחרי זיון ממושך עם איזו בלונדינית ארעית מהפאב השכונתי
ומסתגר בתוך עצמי.
לא היה לי טוב אבל גם לא היה לי רע. פשוט היה. שגרה.
והיא הייתה נאמנה לי. לאורך כל הדרך ידעתי שאני האחד והיחיד
בשבילה. סטיב היה הראשון, אבל אני הייתי האחרון והסופי.
ועתה, הבטתי בזין שלי שוכב על גופי נטול חיים ותקוות והבטחתי
לו ולעצמי שאני אפצה אותו על עוגמת הנפש. עוד מעט, אולי
באמבטיה, אם האישה הזאת לא תפריע כמו תמיד. אני שונא שהיא
מפריעה לי באמבטיה. פשוט שונא.
"לפחות תסתכל עלי שאני מדברת איתך!!"
הסתכלתי. הייתה לי ברירה? היא המשיכה לדבר ולדבר ואני מצדי
מהנהן בראשי ומדי פעם גם זורק איזה כן. לא הקשבתי לה. שנאתי את
הסיטואציה, את הרגע, את מי שהיא מכריחה אותי להיות.
העברתי את אצבעותיי בשיערי השחור החלק והרגשתי השתפרה. לפני
שבוע הצלחתי כבר לאסוף את שערי לקוקו קטן מאחורי עורפי. הנשים
במשרד התלהבו. אשתי אמרה שזה דוחה. אני חושב שהיא מקנאה מפני
שהשיער שלי יותר ארוך משלה כעת. הוא גם יותר בריא. אני שוקל
ברצינות להשתתף בפרסומת לשמפו או משהו. שיער כמו שלי לא תמצאו
בכל מקום.
שוב הרגשתי את עיני בורחות אל עבר התקרה. עכשיו גם יכולתי
לראות סדקים קטנים שנחרטו עליה. אני שונא תקרות עם סדקים. זה
מעכיר על מהות כל הבית.  
לפתע התחילה לבכות. אני חושב שריחמתי עליה, אני לא בטוח.
חיבקתי אותה, אחרי הכל היא אשתי ואמרתי לה אל תבכי. הבכי שלה
היה אמיתי. מתייפח, לא מתייפף, לא כמו כל הנשים. כן, ריחמתי
עליה. שכובה חסרת אונים, תוגה זוהרת אפפה את דמעותיה. היא לא
הייתה צריכה להתאהב באחד כמוני.
מבטה היה נוגה. היא באמת הייתה מהממת. אט אט החלתי חש רגשות
תשוקה מזדחלות לאורך גופי. רציתי אותה. ממש כמו פעם, בירח הדבש
שלנו, היה בי צורך עמוק להרשים אותה. כרכתי ידיי סביב גופה
ושכבתי עליה. היא חדלה לבכות, כנראה הופתעה.
"אני לא רוצה" לחשה. "אני לא רוצה אתה שומע?"
נישקתי אותה. העברתי את ידי על רגלה הימנית, עולה לאט לאט אל
עבר פניה, לא מחמיץ אף איבר משמעותי בדרך. היא שבה לבכות. לא
יודע למה, זה גירה אותי מאד. הייתי אחוז תשוקה וידעתי שאני
הולך עם זה עד הסוף. לחצתי על פטמותיה. "לא, תפסיק!".
לא הפסקתי. לא יכולתי להפסיק, הייתי חדור חרמנות. זה לא אונס,
חשבתי בלבי ברגע של תודעה. היא אשתי, זה מתפקידה לספק אותי.
וידעתי שהיא רוצה אותי.
ההצגות שלה לא הפריעו לי לבצע את זממי. דמעותיה רק עוררו אותי
יותר. קרעתי את בגדיה בפראות שלא אופיינית לי. ליקקתי אותה
וכשאני מעליה חדרתי אליה בחוזקה. היא צעקה ובכתה ואני המשכתי
בשלי.
נכנס ויוצא, מדי פעם עוצר רגע כדי לנשום. והיא, חסרת כל כוחות,
שכובה תחתי בחוסר אונים, לא יכולה לזוז. הרגשתי טוב. גמרתי
בתוכה, ואז גמרתי שוב, מביט על תקרת החדר ומתכנן את צביעתה
המחודשת.
הלכתי להתקלח. פוזל אל עבר האיבר התשוש שלי וחושב לעצמי איך לא
עשיתי את זה קודם.
כשחזרתי לחדר השינה היא כבר לא הייתה שם.
ידעתי שהיא תחזור. הן תמיד חוזרות, אך זיק של דאגה בצבץ במוחי.

שני לילות אחרי זה היא שבה אלי. משהו בה היה שונה. אני חושב
שהיו אלה עיניה. מבטה היה מנוכר אך היה בו משהו מסופק. לא
רציתי לחשוב מה עשתה במשך היומיים האלה. עם מי הייתה או מה
גילתה. משהו בי שמח שהיא חזרה וביקש לסלוח לה. היא הייתה
מרוחקת, יתכן ואבדה את תקוותה, את תמימותה.
ריככתי אותה במילים יפות. גם קטפתי לה פרח מהעציץ שאמה הביאה
לנו לחנוכת הבית. היא חייכה ואני הייתי מסופק.
הלכנו לישון מחובקים.
התעוררתי בליטופיה על גבי בטני. היה לה מגע רך ונעים. הסתכלתי
עליה ואמרתי בוקר טוב.
"רוצה קפה?" היא שאלה.
"לא",  עניתי משפשף את עיני.
"אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה, על איך שאני מרגישה, על מה
שאני רוצה לעשות הלאה..."
אוי לא, רק לא שוב "לדבר"...
היא החלה שוב במילמוליה, ואני שבתי לתקרה שלי.
הפעם גם היא לא טרחה להביט בעיני. היא שכבה על גבה, רגליה
מונפות באוויר, ובהתה בתקרה שלי.
"צריך לעשות משהו עם התקרה", לחשה לחלל האוויר, "יש בה
סדקים"...