זה, הבוס הגדול, שמכוון את הכל לפי טעמו, זה- שיורק עלינו
ואנחנו קוראים לזה גשם, זה- ששואב אותנו לתוך שואב האבק הענקי
שלו ואנחנו קוראים לזה מוות, איפה הוא?
ניסיתי לחשוב על זה, הרבה פעמים. בינתיים, המסקנה שלי היא בערך
כזאת: הכל התחיל מאפס. אפס אנרגטי מאוד. בהמשך קראנו לאפס הזה
אלוהים.
מסכן, אלוהים. לקח לו כמה מיליארדי שנים להחליט איך בדיוק הוא
רוצה את הכדור הצבעוני- איזה יצורים יהיו ואיזה לא, איך
היצורים האלה יבדרו אותו, ומה הם יעשו עם עצמם.
בטח היה לו הרבה יותר מעניין לסדר לעצמו את הכורסא, את בקבוקי
הבירה והצבע של הוילונות, כדי שיוכל להתמקם מול המסך שמראה לו
את הכדור בכל הזוויות שהוא רוצה.
אז מרוב שעמום, הוא החליט לעשות אותנו במיליון גוונים וצורות,
כדי שיהיה לו שמח בעיניים. נראה לכם שזהו? איפה!
הבוס החביב צריך מדי פעם ללכת לרוקן את עצמו, ללכת למכולת
ולקנות עוד בירה, לעשות ביד... אז יום אחד הוא החליט: "צריך
שיהיו איזה סוגים של יצורים שיהיו השליחים שלי, שיעשו בשבילי
את העבודה השחורה של להשגיח, לנקות ת'זבל, לשים לב מי טוב ומי
רע- אבל שהם עצמם לא ידעו מה זה טוב ומה זה רע".
לאחר החלטה נועזת זו, הוא הכין במשך 7 ימים את התפאורה, והמציא
את המלאכים ואותנו- אנשים. את המלאכים הוא המציא בשביל שיספרו
לו רכילויות מהשטח, ויהיו ה-"ביר-באדיס" שלו, ואותנו הוא המציא
בשביל כל הנ"ל: סדר, השגחה וניקיון. אלה הם תפקידינו.
"צריך להחליט הרבה יותר מדי החלטות בשביל לשלוט בכזה דבר, אז
עדיף שיהיו כמה אהבלים שיחליטו החלטות בעצמם. אבל עם איזה ידע?
איך הם ידעו, האנושיים הטמבלים האלה, מה אני רוצה?", ככה חשב
הבוס, והחליט וליצור את הנחש. הסביר לו קצת על מה העניין,
ולאנושיים הניח את הפיתוי: 2 עצים- עץ הדעת ועץ החיים.
מה העצים האלה? שאלה טובה אתם שואלים. עץ הדעת- זה העץ שייתן
את החוכמה האלוהית שאפשר איתה לשלוט בעולם, למי שיאכל
מפירותיו. זה בדיוק מה שאלוהים רצה, שנאכל בתיאבון, כי הוא
יודע שהידע הזה מחולק במנות קטנות בלבד, ולא מספיק רק ביס
אחד.
כי כדי להיות מסוגלים לאכול לנצח מפירות עץ הדעת, צריך לאכול
גם מפירות עץ החיים- פירות שנותנים חיי נצח. וכאן נכנס תפקיד
הנחש: לגרום לאנשים לאכול מפרי עץ הדעת לפני שיאכלו מפרי עץ
החיים, אחרת הכל יצא משליטה: הבוס לא יוכל לחסל את האנושיים
כאוות נפשו, והם ישעממו אותו לנצח! הם יהנו מזה שהוא לא יכול
לחסל אותם ובאיזשהו שלב הם גם יבינו שהם לא חייבים לעשות את מה
שהם נועדו עבורו: לנקות, לסדר ולשעשע את הבוס.

הנחש עשה את מלאכתו, לחווה הייתה הזכות לאכול לפני אדם מהפרי
שנותן ידע אלוהי וכך הפכנו להיות היצורים ששולטים בעולם,
כשלבוס נמאס או כשהבוס עסוק.
יש לנו את היכולת להגיע לרמת היכולות שלו, כי בכל אחד מאיתנו
יש אלוהים בפוטנציה, אבל יש לנו מגבלת זמן- כי לא אכלנו מעץ
החיים לפני שהנחש פיתה אותנו לאכול מפרי עץ הדעת. בינתיים, אף
אחד לא הספיק... אולי רק ישו, אבל אני בספק.

אז כשהבוס לא עסוק בלאונן, הוא משגיח עלינו ועושה שהכל יהיה
משעשע. אז כשאתם מרגישים שאין אלוהים, תדעו שהוא מסתכל בכתבת
האמצע של הפלייבוי והוא תיכף ישוב. אולי.