לכל ילד יש דובי.
גם להדר יש דובי.
לדובי של הדר חסרה עין, כמו לכל הדובויים.
הדובי של הדר גם מרוט למראה, אבל היא הכי אוהבת אותו בעולם.
הוא חצי מהגודל שלה, והיא סוחבת אותו איתה לכל מקום.
כשהיא חזרה הביתה היום, היא החזיקה את הדובי שלה כמו בכל יום,
לצידה.
היא פתחה את הדלת, ושמעה אותם.
רצה לחדר ושמה את הידיים של הדובי על אוזנייה, כמו תמיד.
כשהדובי עצמו מחבק את פניה.
היום אמא בכתה יותר חזק, ואבא צעק יותר חזק.
והרעש של התוף המכה, היה חזק יותר.
והדר החזיקה את הדובי חזק יותר. ובכתה.
והדובי חיבק את פניה של הדר חזק יותר.
ניסה להגן עליה.
הדובי חסם את דרכי האוויר של הדר.

ואולי זה מזל.
חשבה אחותה הגדולה של הדר, בזמן ששפכו חול ושמו אבנים על הארון
הקטן.
בטח לא היה לוקח לו יותר משנה עד שהיה מתחיל גם איתה.
זה בטח מזל.
חשבה, כשאמא החזיקה את ידה בחוזקה, והיא גררה את רגליה על שביל
העפר בדרך לאוטו. בדרך הביתה.
חבל שזאת לא אני.