מבין כל האנשים שיצא להם לדבר על פגישות עיוורות, ויצא לי
לשמוע על כך, או אפילו לקרוא, כאן בבמה, היה זה ברור ששלי תהיה
אחרת.
נתחיל מזה שאני בערך הבן אדם היחיד בעולם, שכן היה מעורב
בקשרים רציניים, ובכל זאת, הפגישה האמיתית הראשונה שלי בחיים,
קרתה בגיל 24, אחרי 4 קשרים רציניים מאוד, אחד חפיף והמון סתם
פלירטים. והיא הייתה עיוורת.
איך זה קרה? וואלה לא יודעת. אני מהבחורות הנודניקיות שממש ממש
צריכות להיות אוהבות עד מעל לראש, בשביל בכלל לצאת עם בן אדם,
ואני לא אוהב מישהו שהוא לא החבר שלי. זה לא הגיוני. אז יצא.

ובכל זאת, באפריל האחרון, מצאתי את עצמי נקייה מקשר כבר למעלה
מחצי שנה, משועעמת לאללה, ועם נדודי שינה היסטריים. נזכרתי
שהאקס שלי נהג להיכנס לצ'אטים, להעמיד פנים שהוא אני, ולהתחיל
עם בנים. אמרתי לעצמי שאולי לא אתחיל עם אף אחד, אבל להרוג קצת
זמן אני בטוח אצליח.
בחרתי את השם הכי מטומטם בעולם, ומהסיבה הכי מטומטמת. לאב, על
שם ג'ניפר לאב יואיט. עזבו, זה קשור לפגיעות נפשיות חמורות
ולעובדה שראיתי תכנית עליה באותו היום. וככה נכנסתי לצ'אט.

להפתעתי הרבה, היו שם אנשים מעניינים, וניהלתי כמה שיחות
פוריות. במיוחד עם ישראל, בחור חביב שהיו לו תחומי עניין
משותפים, ושתיאר את עצמו כבלונדיני מטר שמונים עם עיניים
ירוקות. למחייתו, דרך אגב, הוא עובד כמדריך קרב מגע ואומניות
לחימה.
נכון שאתם כבר משווים בנפשכם איך ישראל הלז נראה בפועל? אהה...
פה בדיוק הטעות שלכם. וכל זאת למה? כי למיקה יש מזל מהסרטים;
אצלי, או שהכל נדפק בצורה שקשה להאמין שלא בוימה על ידי כוח
עליון מרושע, או מישהי שממש שונאת אותי, או שהכל דופק כמו שעון
שוויצרי, ועובד על הצד הטוב ביותר.

אז מה יש לנו עד עכשיו? בלונדיני גבוה שרירי ויפה, שיש לי איתו
כזו שיחה קולחת, שלישון אני הולכת רק בשמונה בבוקר. בטח זה
ייפול על שיחת הטלפון.
אז זהו, שלא. במשך שבוע דיברנו שלוש פעמים ביום. על הכל.
הנושאים לא נגמרו. לא היו שום שתיקות מביכות.
ואז מגיע רגע האמת. קובעים להיפגש.

אני כבר ראיתי יותר מדי סרטים בחיי, אז כשהוא לא הגיע על הדקה,
ידעתי: הוא הבריז. מייד הרמתי טלפון בהול לשותף ההומו וביקשתי
"בוא לפגוש אותי! אני לא עומדת בזה!".
"תירגעי" הוא ענה "פה זה תל אביב, אין חניה!"
אבל הגיע כמו כל חברה טובה אחרת.
חיכינו יחד לעלם החמודות, וכשהוא הגיע, השותף שלי ישר אמר
"טוב, אם את לא רוצה - אני לוקח!".

מה אומר ומה אדבר, אני ישר ידעתי שהוא לא ירצה אותי חזרה. אבל
הוא דווקא רצה. מאוד רצה. אחר כך, ביוני, הוא גם התקשר להגיד
מזל טוב ולהזכיר שהוא עוד פה ולא שכח. ואני מה? אני מהרגע
שההתרגשות והפחד נעלמו, כבר לא רציתי יותר.

יפים שיש לי איתם  על מה לדבר, כבר היו לי מספיק. בין ד'ר, דאן
ד'אט. אני רוצה משהו אחר!