מוקדש לאבי

הסיפור נכתב בספונטניות באחת הלילות - הוא מדבר, באופן מופשט,
על אדם שהלך לאיבוד. אדם שנכלא במקום חסר משמעות, שרחוק מלהיות
היער הססגוני של עמי ותמי, זהו מקום הקבור אי-שם מחוץ לגבולות
המציאות. האדם הזה הוא...


לגרום כאב זה כמו לנעוץ סכין חדה בגוויתו של איש מת.
''אביב, אמץ לך גישה זו, היא היחידה שיודעת לרפא פצעים. הרי יש
לך את כוח הלחימה הרגשי''.
כן, אבא. בוודאי, אבא. מה שתאמר, אבא'לה...
אכן בעולם שבו שורד החזק לא נשארת שום תקווה לעלובי-הנפש.

איך אביב נולד

אולי זה היה יום קיצי שטוף שמש, באותה מידה זה יכול היה להתפרש
גם כעוד אחד מאותם ימים שרביים, מכוסים בעננה אוטמת. כנראה
שזהו היה חלק בלתי נפרד מהתקופה שבה אלוהים היה שיכור לגמרי,
תקופה של אי שפיות זמנית, אם תרצו. אינני יכול להגדיר את היום
ההוא באופן חד משמעי ולקשר את הזמן לגורם וודאי, כי למרות
הנוכחות שלי באותה תקופה דבר לא זכור לי מאז, מן הסתם. מה שכן,
ללא ספק היה זה היום בו נולד חלום הבלהות המצער של האב, הנקמה
הנשכחת של האם, הכאב הגדול של הבן. בדיוק אז, בישרו שעות
מוקדמות של הבוקר, המלווים בצעקות רמות, על בואו של איש זעיר,
שזכה להגיע לעולם הזה. למקום הייאוש הרצוף. קול קטנטן ושביר
הגיע לאוזניהם של העוברים ושבים, קול זה העביר צמרמורת מידית
מרוב המוזרות של הזעקה שהתלוותה אליו, חלולה במידה שלא תיאמן.

''אני יכולה לראות את הילד שלי?'' שאלה האם לאחר התאוששות.
ובכן...
הילד הזה הייתי אני.

בריחה אל העבר

אחזיר את עצמי אחורה בזמן, לאותם ימים שלאף אחד לא היה מושג
מעצם קיומי. גם לי לא.
''זונה!'' כך בחר לתאר אבי את האם. כהרגלה, היא שתקה, הפנימה
עמוק-עמוק את ההשפלה והעלבון כדי שמאוחר יותר תוכל להתייסר
עליהם. הוא טען שמה ששומעות אוזניו זה לא יותר מזיוף לא אמין,
אך כשהתרמית החלה לקבל גוונים מציאותיים יותר, השמיע מילה חדה
נוספת ''שקרנית''. שקרנית, זו אחת שהכניסה את עצמה בכוונה
תחילה להריון, גרמניה מטונפת שפעלה בעורמה ועשתה כל שביכולתה
כדי ללכוד את הדבר היקר ביותר בעולם, לנעוץ את ציפורניה בגוש
הזהב הרך - בך, אבי היקר - ולדאבונה הרב, זה החליק לה מהידיים.

''לא את ולא היצור המסכן הזה שעומד להיוולד לא תקבלו ממני
גרוש. את שומעת אותי?''
לא, שניהם מעולם לא היו נשואים זה לזו. והוא, שברוב הזמן היה
אדם נשוי-פרוד והעיקר חופשי, אף פעם לא היה מקשר בין ההבטחה
למציאות. ושילכו קיבינימט כל זרי הפרחים שנשלחו לדירתה של
צעירה בלונדית יפה ומיוחדת (זה לא סוד שתמיד חשת חולשה
לבלונדיניות, אני צודק?), ולמי באמת איכפת מהמילים היפות,
ממסות האהבה המבויימת שזרמו יחדו, כביכול בדרך טבעית, בדרך של
רגש (מצונזר), לכאורה.
''אף פעם לא אהבתי מישהי באותה מידה שאני אוהב אותך,'' אמר
בזמנו אבי.
שקר.
''יהיו לנו חיים מאושרים יחד, מבטיח,'' הוסיף.
אחיזת עיניים...
''אין אף אישה אחרת מלבדך, אף פעם לא אבגוד בך''.
אבל אבא, אולי תסביר לקשה הבנה שכמוני, לאיש מבולבל כל-כך, מי
בדיוק השקרן האמיתי במקרים זניחים אלה?

פסיכים

אנשים נכנסים. אותם אלה יוצאים מאותה הדלת. אנשים מוצאים.
אנשים אובדים. בסך הכל הם שרויים בעולם של חיפושים מתמידים.
וכולם, כאלה אבודים.
ואני, אני תמיד מוצא את עצמי עומד מול הדלת הנעולה, משעין את
ראשי על דופן העץ הריחני.
מפעם לפעם אני מאזין בחשאי לשיחות המתנהלות ממשרדה של
הפסיכולוגית. של אמא שלי, אם כבר לדייק. אישה מיוחדת במינה,
קרובה וזרה בעת ובעונה אחת, אחת שמקדישה את כל חייה למקצוע
אותו היא חולקת עם אהבתה הגדולה אלי ומשאירה זמן מועט ביותר
לחייה הפרטיים.
איזו נשמה! בדיוק היא זאת שהחליטה לקרוא לילד הנולד בעונה
הלוהטת של הקיץ - אביב, על שם אחי הבוגר שלא מעלה על דעתו את
עצם קיומי. כנראה ניסתה בכך לצור ייסורי מצפון באדם חסר לב
אנושי. ולמרות הכל, היא תשאר תמיד האדם היחיד שמסוגל להבין
אותי, אולם לא לגמרי. כלומר, להבין רק למחצה, שזהו כבר הישג.
המשרד שלה ממוקם בקומה התחתונה של בית החוף הקטן שלנו, שאתה
אבא, רכשת לנו אותו, אם במקרה שכחת משום ששוב היית שתוי עד
לאיבוד חושים (אני פה כדי להזכיר). סביר להניח שזאת לא היתה
הסיבה האמיתית להחלטה מפתיעה זו וכי הפחדנות שלך היא שהביסה את
החומה החוסמת שהצבת בזמנו בינך לבין העבר המר. לפתע שינית
כיוון והכל בגלל הפחד הגדול שלך להיחשף, להותיר לאחרים לחפור
בחלקה הסודית שלך ולמצוא שם את כתמי העבר השחורים והקבורים.

רסיסים

היום שברתי ראי נוסף. שוב שמעתי את קול הנפיצה המטריד של
הזכוכית המתנגשת ברצפת האבן האדישה. נשאר לעמוד במקומי אני
מגלה סביבי את השברים של המראה השבע-עשר במספרה ששברתי בשנות
חיי במו ידיי. כמובן שבטעות.
אני כורע על ברכיי ומנסה להרכיב מחדש את החלקים, ממש כמו
בפאזל. אני פוצע את העור ולא מתייאש. טיפה אחר טיפה מטפטפות
להן על פני הרצפה. דם. אבל לעזאזל, למי איכפת בכלל מפרטים כאלה
שוליים?
עיניים אפורות של סבתי צצות בהשתקפות, שיער שחור כפחם של אבי,
ספק ישר וספק גלי, מתגלה מתוך הרסיסים. דמות מדוייקת אינני
מצליח לצור, אבל אני מתחיל לנחש שזהו אני שם למטה. ואם אצא
מנקודת הנחה שכך הוא הדבר, אז מה אני בעצם? אדם נדחק וחסר
הגדרה עצמית שנזרק למציאות לא ברורה? כנראה שכן. מתבגר שמודע
שהדבר הכה אישי כמו השם הפרטי, הוא בעצם לא לגמרי שלו? ברור.
האם כל הדברים האלה אומרים שאין לי לב לאהוב? או שמא ירשתי
מאבי גם את אותה חתיכת האבן שנלכדת עתה בגופי? האם בתוך כל
השברים האלה ניתן למצוא רמזים לשפיות, אנושיות ונורמליות, כפי
שכל אחד מבין אותה בדרכו הוא?

כמו כולם, כמעט...

השמיים חסרי גבולות קורסים מטה. חמשה אנשים צועדים לאורך
הרחובות, חמשה נערים והצל של נערה אבודה אחת. לא איכפת לנו
משומדבר, העיקר שאנחנו מלוכדים, שאנחנו יחד. ומי צריך יותר
מזה?
הפנסים של העיר הגדולה נדלקים לנגד עינינו ברגע שאנו חוצים את
השערים, כמובן לקראתנו. הירח המשונה נמצא תמיד מעלינו... גוש
מגושם וקר בעל עוצמה אדירה על החיים. כמו תמיד, לוקחים מונית
ואולי רודפים אחרי איזה אוטובוס ונוסעים הרחק מכל המטרדים.
אלוהים, למה אני לא מפסיק לדבר בחרוזים?
עשר עיניים נוצצות משקיפות לעבר קליפת השמיים הקודרת, סורקות
כל פינה ופינה ומחפשות דבר-מה בתוך הבדידות המושלמת. חמשה, לכל
אחד יש את הסודות משלו, את הכאבים העמוקים והפצעים הפעורים.
בתוך כל אחד מבין החמישה יש חלק מגוש היתומות שאנו חולקים זה
עם זה. בכל אחד ניתן למצוא מעט מן הבדידות של הלילה השוקט, קצת
מהרוח הנושבת, טיפה ממאור הירח, קצת מכל דבר. קצת מהאהבה
האילמת...
ברק עיני השקדים המרגשות שלך שובה אותי כל פעם מחדש, אלעד. לו
רק היתה איזו דרך להפגיש את שפתיי עם שפתיך עוד הפעם וגם אם
לשבריר של שניה. אסתפק גם בזה, אני מודה.
ושוב הולכים לאיבוד במקומות מוכרים, מקשיבים לקול העלים
בנפילתם מטה, מביטים באורות זוהרים שלפתע נדלקים למישהו בלב...
וכבים. אנו חוצים בזהירות את הכביש הגדול - גן עדן לכל הנהגים
המטורפים, כלומר לישראלים - שישייה, כולל אותי וצל מסומם של
נערה אחת.

על פסגת ההר

כעת שנינו לבד יושבים בחדר הקטן, מאזינים לתקליטים של 'ביטלז',
קשובים לקול פעימות הלב המתמזג עם צלילי המוסיקה. יושבים
צמודים זה לזה, מעבירים אחד לשני מחום הגוף, מהמחשבות הנודדות
ומהרגש. המגע, אין דבר יותר עדין ובה בעת סוער יותר מהמגע הזה.
רק שנינו אצלי בחדר, סביבנו ארבעה כתלים, אנחנו שייכים כמעט זה
לזה, אבל רק כמעט.
משעין את ראשי לאחור ועוצם את עיניי, כך אני מתרחק מהמודעות,
פוסע בצעדים זעירים לקראתך, אלעד. כל צעד נוסף עלול להיות
שגוי, אבל לי יש את האומץ. בוודאי שיש. אני לא מסוגל לגרוע עין
ממך, גופך ממוקם על הספה, רגליך שלובות לישיבה מזרחית, פניך
זוהרים. ''אביב,'' קולך פונה אלי, ''הייתי צריך להגיד לך את זה
כבר מזמן אבל לא העזתי''. אני עוצר את נשימתי, בקוצר רוח מחכה
להמשך דבריך. ''אני אוהב אותך''.
למרות הרצון העז להאמין שזה מה ששומעות אוזניי, מילים אלה לא
בדיוק מתקבלות על הדעת. שנים שאנו יחד ולראשונה אינני מצליח
לקלוט את הנאמר. בראשי המבולבל המילים מאבדות כל סדר.
שקט חולף באוזניי. אני מקים את גופי ומקרב את פניי אל פניך
העדינים וכה יפים. אנו מתלטפים זה בזה, קולטים את הבושם המעורב
עם ריח הגוף הנחשק. שפתיך מרפות זו מזו, עיניך מתערפלות...
מישהו מנער אותי בפרעות, המוסיקה שוב תוקפת את שמיעתי. ''נרדמת
לי פתאום,'' אומר לי אלעד.
עיניי נפקחות לרווחה, אורות חזקים מסנוורים אותן באכזריות. כך
נראית המציאות המקובלת, המאכזבת. אני מלכסן את מבטי לעברו
ומתחיל לצחקק בתוך תוכי, בלי שהוא ישמע זאת. שפתיי מתעקמות
לחיוך זעיר. חרף כל, אני מוצא את עצמי בורח שוב אל תוך
החלום...

הגשם

הגשם מכה בי בעוצמה, משמיד את הפרחים שצומחים מתוך האדמה הלחה,
שפרושה תחת כפות רגליי. בעודי נמצא לגמרי לבדי בשדה פראי
ושומם, אני משתדל למצוא מקום מקלט, מתהלך בריצה אנה ואנה, מבלי
שמוצא דבר פרט לריקנות. אין לי למי לפנות, אין לאן לחזור, כי
הבית שלי איננו ממוגן כלל, הוא איננו שלי... סתם מקום מבודד בו
קבורים החלומות ורמזים דקים לאושר, שמעולם לא זכיתי להכיר.
חסר אונים ופגיע לאיתני הטבע, אינני מתייאש וממשיך לחפש את
שערי היציאה מתוך העלטה. אך הגשם, לעזאזל הגשם הזה גוזל ממני
את הכוחות הנותרים. לא אכנע, לא אכנע לו, מעולם לא אכנע!
ההזדמנות היחידה כבשה את רצף המחשבות. זאת היתה הדרך היחידה,
מקור יחידי שאני מסוגל למצוא בממלכת החושך אליה נזרקתי
באדישות, שלא מרצוני. בגרירת רגליים אני מתקדם לאורך השביל הצר
אל המקום ההוא. אל ביתו של אבי.
הנה הוא ניצב מולי כהר, מתנשא בדיוק כמו הבעלים השוכן בו.
באיפוק אני שואף אל ריאותיי את האוויר המנוכר ומקיש בזהירות
בדלת החסונה, אחר-כך דופק חזק יותר. לאחר כדקה שמעתי ממעמקי
הבית את קול הצעדים שלו, הכרתי את הצלילים השוקטים, היציבים
והמהדהדים. המפתח החל מקשקש בדלת, בתום מספר ניסיונות היא
נפתחה קמעה. לנגד עיניי עמד אבי, לבוש ברישול, כנראה רק הרגע
נאלץ לקום מהמיטה.
קלסתר פניו משתנה להבעה של פליאה. ''למה אתה מגיע בשעה כזאת?
ומה בכלל אתה חושב שאתה עושה כאן?''
''אבא'' אמרתי את המילה שהצלחתי לבטא פעמים ספורות בשנות בחיי,
''אני זקוק לעזרה. אני יכול להיכנס?''. הגשם, אמרתי ביני
לביני, אני חייב להסתתר ולהינצל מפני הגשם הארור הזה לפני שהוא
יביא אותי לידי הרס עצמי.
''אני לא חושב שיש לך מה לחפש במקום הזה.'' הוא מזדרז לומר
בלחש מאיים.
''אבל אני...''
''בלי שום אבל. אל תהיה טיפש, אתה הרי יודע שאתה לא צריך להיות
כאן, אז למה פתאום החלטת שאתה יכול להחליט על סמך עצמך דברים
כאלה?''
מתנשם בכובד, אני נחנק מעומס האכזבה וההשפלה.
''יקירי, מי זה שם?'' שואל קול נשי זר מחלל הפנימי.
''אף אחד.'' משיב אבי בקול צעקה ומחזיר את מבט עיניו החד
ומזהיר לכיווני. ''תסתלק עכשיו, לטובתך אני אומר את זה. והאמת
לא ציפיתי ממך לכזה יחס, חשבתי תמיד שאתה בחור מספיק נבון כדי
לדעת מה נכון לעשות ומה לא''.
רעדתי מקור, אולי בגלל הרוח החזקה והמקפיאה שעברה בגופי או
שהיה זה הקור הפנימי, שבא מתוכי. מאחורי כתפו של אבי הבחנתי
באישה צעירה הלבושה בחלוק בהיר. ''מתוק, אתה מוכן להגיד לי
אולי מי זה בא עכשיו?'' לחשה לו לאוזן, חושבת כנראה שאני לא
שומע דבר. האב ממשיך לשתוק. ''קרוב משפחה שלך?'' מוסיפה לחקור
בניסיון נוסף.
''לא, מה פתאום קרוב משפחה,'' אומר לה בניד ראש, ''סתם... אני
אספר לך מאוחר יותר. ובכלל הוא התכוון כבר לעזוב''.
פסעתי מעט לאחור בראש מורד, כל איברי גופי רועדים בחוזקה.
''אם תרצה אני יכול פעם לבקר אצלך,'' מציע לי, ''הכל תלוי
בך''. באומרו זאת הוא סוגר בטריקה את הדלת מול הפנים שלי.
''לא, תודה,'' אני לוחש, ''שיהיו לך חיים מאושרים, עוד
מעלתו''.
בחוסר זהירות אני מחליק על המדרגות ומתמוטט על האדמה הבוצית.
אינני מוצא כוחות להקים את עצמי, מה גם שאין לי כל חשק לעשות
כן. למה לי? טיפות הגשם הכבדות נהפכות בהדרגה לגושי קרח
שדוקרים אותי מכל הכיוונים, לברד עצום ביותר שהעולם זכה להכיר
אי פעם. צחוק הרעם גם הוא מופיע ברקע, כנראה כדי לצור חרדה בלב
כל. הבזקי האור מתנוצצים מפעם לפעם, מאירים את הסביבה הזרה
באור מתכתי עמום ואת השמיים השחורים, נטולי ירח. ידיי מליטות
את ראשי. קודם לכן ניסיתי לזחול, אבל עוד לפני שהספקתי להתקדם
למרחק של כמטר בודד, אמרתי לעצמי מספיק. נשבר לי.

מקום ושמו ייאוש

כאשר השגתי את המיכל רצתי להסתגר בחדר האמבטיה. בעניין רב
סובבתי את הפקק ורוקנתי את כל תוכנו על הרצפה, התבוננתי ארוכות
בכל כדורי האספירין שפיזרתי. מכופף אספתי את רובם לשתי ידיי
הרועדות במקצת. זיעה קרה שוטפת את פני, להיטות גופי שורפת אותי
ללא רחמים.
''תגיד לי אביב, מה אתה עושה שם עכשיו?'' התעניינה אמי, עומדת
מאחורי הדלת.
את כל הטבליות הכנסתי לידי האחת, סובבתי את הברז והותרתי למים
לזרום לרווחה. מצב הכנרת לא בדיוק הטריד אותי באותם רגעים, אם
כבר להיות כן עד הסוף. ''עושה אמבטיה,'' השבתי בקול הכי שלוו
ורגיל שרק יכולתי לאמץ.
''אבל חשבתי דווקא שהתקלחת רק לפני חצי שעה''.
סובבתי עוד קצת את הברז כדי לחזק את זרם המים ולעמעם כמה שיותר
את קולה. ''אני מצטער נורא אמא,'' אמרתי לעצמי בלחישה וקירבתי
את כף היד לעבר פני. עצמתי את עיניי בכוח ובין רגע הכנסתי לפה
את כל הכדורים המרים. במאמצים אחרונים התחלתי ללעוס במהירות
ולבלוע את החומר הגועלי.

אביב מת

הכיכר הגדולה של העיר הומה אנשים, מצב רגיל לשעות סוערות אלה
של היום. המזג האביבי יוצר תחושה של נינוחות כמעט מוחלטת, והכל
רק למראית עין, כמו כל דבר בעולם הזה שמנסה לחצות את הקווים
הלא קיימים של הריקנות. דמויות זריזות אלה, כולם ממהרים
לאנשהו, מבלי שיש לאף אחד מהם זמן לזרוק לכיווני מבט חטוף,
להקדיש יחס מועט ביותר לילד מבולבל העומד לשולי המדרכה ומחזיק
בידיו את השלט בו נכתב באותיות אדומות בולטות ''אביב מת''.
ובכן, כעת אני מת לגמרי, כלומר, קצת יותר מת מאשר מקודם. אני
מודע לכך שפרט זה כמעט ולא משנה דבר בחיי היומיום, לא נראה לי
גם שיש הרבה אנשים שחשים בחיסרוני.
כרוח הסערה האנשים העסוקים באמת עוברים על פניי, החלק האחר,
קבוצה קצת יותר רגועה, כאלה נושאים במקרים מסוימים לאיטם את
מבט עיניהם המיובשות מדמעות לעברי, אולי גם לעבר השלט המצהיב,
וממשיכים ללכת הלאה, מבלי להתרגש. לפעמים אני מרגיש איך
שדמויות מסויימות מתקדמות לקראתי, כמוכנות להושיט יד, להחליף
מילה עם האיש המת, לגלגל שיחה קצרה. אך לא, ברגע שהמרחק בינינו
הולך ומתקצר, בסופו של דבר אלה לא נעצרים לרגע או משנים מעט את
הכיוון, עם כל האדישות הטבעית להם הם עוברים דרכי, בלי שום
''סליחה'' או ''מצטערים''.
אין לי שמץ של מושג למה אני ממשיך לבוא לכאן בכל יום, מנסה
לעורר רגש בלבבות קפואים, לשנות את התכלית. איש לא שומע את
קולי, ואנשים מוכרים מפנים את גבם לעברי. הכל נראה בעיניי לא
אנושי עד כדי מיאוס, וכל כך מלאכותי, אפילו בבני האדם אינני
מוצא יותר צלם אנוש, לגבי הם לא יותר מרוחות רפאים נטולי
רצונות, מחוסרי שאיפות לשנות את השגרה.
היום שוב פגשתי אותה, אחרי כל אותם השנים של בידוד וניתוק
מוחלט. עם משב הרוח הקרב ראיתיה חוזרת אלי, מושיטה לעברי את
זרועותיה הפרושות, מקדימה בחיוכה המסנוור את המגע. וכך עמדנו
יחד, אוחזים בשלט משני הכיוונים, עד לרדת החשיכה בכיכר
הריקנית. נדמה היה שהזמן נעצר והיקום כולו השתייך רק לי ולנערה
אחת ממשית.