[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב רולף
/
אהבה מוגזמת

לזכרם של הנכנעים למשחק הגורל.

''אינני מסוגל יותר ואתה יודע את זה, אתה יודע הכל, לצערי
אפילו יותר מדי. מבין שתי אפשרויות, שהגבול שלהן דק וכמעט בלתי
נראה, בחרתי בדרך הקיצונית. בסופו של דבר הבנתי שאני לא בנוי
לאהבה, ובמיוחד לאהבה כזאת...''


להיטות הדם הכתה בראשי, עיניי נפערו לרווחה.
אתה יודע הכל, אפילו יותר מדי. יותר מדי...
גופי החל לרעוד, קיפאון שטני כבש את כל איבריי. זה שוב החלום,
החלום הנורא הזה, שחוזר כדי להזכיר את השתיקה שלי, את הזוועה
שטרם נטשה אותי מיום ראשון מהגיהינום. מאז עברו שלושה ימים, אך
רק שלושה ימים אומללים שנראה כי הם כבשו את כל שבע עשרה שנות
חיי.
החזקתי בידי את הכרית הרכה ספוגה בזיעה ודמעות. ישבתי כפוף על
מיטתי, עדיין מושפע מהזיכרון המר שהביא איתו החלום ההוא. כאשר
קמתי, ניגשתי לארון ומכיס המעיל שלי הוצאתי את המכתב. הוא היה
מקופל פעמיים, פתחתי את הדף הצהבהב ומקומט מעט והתחלתי לקרוא
את הכתוב בו בפעם המי יודע כמה. בעצם, הספקתי ללמוד כל מילה
ומילה מתוכו בעל פה:
''נועם אהובי,
חשבתי הרבה אחרי כל מה שהיה בינינו והחלטתי שצריכים לשים לזה
קץ, בשבילי זה כבר יותר מדיי... כנראה גם בשבילך. יותר הקשר
שלנו לא יכול להימשך כי הוא עלול לפגוע בשנינו. אתה בטח מבין
שהיה לי קשה להסכים עם העובדה הכואבת, אבל זו הדרך היחידה
שנותרה לי. באותה מידה אני גם לא יכול לדמיין את החיים בלעדיך,
לחשוב שיותר לא אוכל לנשק את שפתייך, להרגיש את חום גופך, לשתף
אותך במה שעובר עלי. כי חברים רגילים של פעם, כבר לא נחזור
להיות יותר לעולם. בבקשה אל תכעס עלי אחרי שתדע הכל, תזכור
שאהבתי אותך עד יומי האחרון. ואם יש עוד חיים שאחרי
המוות...''

במסדרון, מעבר לדלת שמעתי קול צעדים, סגרתי במהירות את המכתב
והחזרתי אותו לארון הבגדים. מהר ככל האפשר חזרתי לשכב במיטה,
מכסה את גופי בשמיכה ומנגב את הדמעות מעיניי הנפחות והצורבות.
לבסוף סגרתי את אור מנורת הלילה. היא נכנסה לחדר בשקט הרגיל
לה. ''נועם?'' שאלה אותי, ''שמעתי שבכית. מתוך שינה, כנראה.
הכל בסדר עכשיו?''
הרמתי את ראשי מהכרית והתבוננתי בדמות החשוכה. ''כן אמא, הכל
בסדר גמור''. משכתי באפי ומשכתי אלי את השמיכה עוד קצת, כדי
להסתיר את הפנים שלי, כי הרי בעוד עשר שניות היא עומדת להדליק
את האור.
היא התיישבה על קצה המיטה שלי וכעבור מספר רגעים פתחה את האור
החלש של המנורה. לבושה בחלוק אפור, שיערה הבלונדי פזור, עיניה
הכחולות ערות לגמרי, דואגות. ''מטריד אותך משהו, מתוק?'' שאלה
ברכות ופיזרה בידה הקרירה את שיערי.
''שומדבר,'' השבתי בלחש.
בדרכה המוכרת היא הביטה ישירות בעיניי במבט חוקר. ''הדמעות. זה
בגלל שרון, נכון?''
נרעדתי והתקשיתי בין רגע. בכל פעם שהזכירו לי את השם הזה בימים
אחרונים התגובה שלי הייתה חריגה, טבולה בפאניקה פנימית, פחד עז
שתקף אותי. נדתי בראשי בתנועות כבדות ומהירות. ולמה בכלל היא
החליטה להזכיר לי אותו עכשיו? ''מה פתאום? מה בכלל גרם לך
לחשוב שאני...''
''בגלל שתמיד קשה לאבד אנשים יקרים,'' קטעה אותי בנימוס,
''בגלל שהיית החבר הכי טוב שלו, מכיוון שהכרת אותו שנים רבות.
ואחרי כל השנים שהיתם יחד אתה מגיע ללוויה כדי לבכות על הקבר
שלו. אל תגיד לי שהדברים לא השפיעו עליך ונשארת אדיש. לפי מה
שאני יודעת, הלב שלך לא עשוי מאבן''.
הפעם היא צדקה, לא הייתה שום סיבה להסתיר ממנה את הגעגועים
שלי. ''ברור שזה כן השפיע. הכרתי אותו עוד מיסודי, בילינו יחד
המון זמן, עזרנו אחד לשני בכל הזדמנות אפשרית. את השנים האלה
קשה לשכוח''.
''אהבת אותו מאוד, מה?'' נאנחה וחזרה להביט בי.
החסרתי פעימה. המילה אהבה הפחידה אותי בהתחלה, אבל כמובן שהיא
לא בהכרח צריכה להציג תמיד את הצד המיני שבה. ''היינו תמיד
מאוד קרובים, כן''. יותר מדי, השלמתי בלבי.
היא ישבה במקומה זמן רב מבלי למצמץ ולאחר מכן התקרבה אלי
וחיבקה אותי, נותנת לראש שלי לשקוע ולהיצמד לחזה הרך שלה.
''רוצה שאשאר איתך קצת, כדי שתירדם בשקט?'' שאלה.
''באמת, אמא. כבר לפני שתיים עשרה שנה הפסקתי להיות ילד בן
חמש, אם שכחת''.
''כנראה שבאמת שכחתי, למרות שלפעמים אני רוצה שתחזור להיות ילד
קטן שלי.'' חייכה במתיקות והחזירה את החושך לתוך החדר, הוא פלש
מיד. ''תעצום את העיניים ונסה להירדם, אני בטוחה ששינה טובה לא
תזיק לך''.
''אמא?'' השתיקה שלה סימנה שהיא מקשיבה לי. ''אני יכול להישאר
בבית מחר?'' לכל הרוחות, הייתי צריך לבקש ממנה את זה במילים
אחרות. ברור שעכשיו התשובה היחידה תהיה - לא.
''תראה, אם אתה לא מרגיש בנוח עם זה, אז אני לא רוצה שתבוא מחר
לבית ספר לא מרוכז עם כאב ראש מכאן ועד להודעה החדשה. מוטב
שתשאר בבית ותנוח יום אחד. חלומות נעימים, נועמ'וש''.
איזו הקלה, תודה אלוהים! מחר אני לא אצטרך לסבול את הכיתה
המגעילה שלי, להקשיב במשך כל ההפסקות לדיבורים על איך ששרון
התאבד, וכל השאלות הנלוות. והעיקר היה לא לראות שוב את הכיסא
הריק שלו עומד שולחן אחד מלפני, כמו מצבת זיכרון אפלה.
ניגשתי להוציא את המכתב שלו וכשחזרתי לשכב במיטה השארתי את
האור סגור, רק הצמדתי את הנייר המקופל לחזה שלי. הוא הקרין את
החום, גרם למחשבות שלי לזרום בדרך חיובית, לגופי הוא הביא את
השלווה. החזרתי את עצמי לעבר קרוב-רחוק, לאותו זמן שהכל רק
התחיל, לפני קצת יותר מחודש.



היה זה ערב יום שישי, שרון בא לשון אצלי בבית ללילה אחד. אני
זוכר איך שצפינו בפרק סיום העונה של ''אלי מקביל'', מוקלט.
הגשם הכה בחלון שמאחורינו, רוח שורקנית חלשה השמיעה קולות כמעט
אנושיים. ישבנו, שני נערים תמימים תחת שמיכה אחת על הספה
בסלון, צמודים זה לזה. שרון שיחק עם הפלאפון שלי...
''אני רואה שאתה משתעמם,'' אמרתי לו, ''מה, לא מעניין אותך מה
שהולך פה?''
''מעניין לא יותר מקליפת שום. אני שונא את המכוערת הזאת, בעיקר
כשהיא מחייכת.'' מלמל שרון, מרוכז במשחק הסנייק המטופש שלו.
''תגיד, מתי אמך חוזרת הביתה?''
''בעוד שעתיים, אולי אפילו מאוחר יותר. יש לה הרבה סידורים
היום בעבודה. ככה זה כשיש לך אמא שהיא עורכת-דין בכירה''.
''רוצה לצפות במשהו מעניין יותר?'' שאל ואני משכתי בכתפיי,
כשואל: מה בדיוק? ''לוויין... ערוצי פורנו, למשל''.
''היית מת! אמא שלי לא כזאת טיפשה, מזמן היא שמה קוד נעילה
שאני לא מצליח לפתוח. בסך הכל תשעה אלפים תשע מאות תשעים ותשע
אפשרויות, שאין לי כוח להן''.
''דווקא לא הרבה,'' גיחך, ''יש לך את מספר תעודת הזהות שלה?''

השבתי לו בכן ומה זה בכלל יכול לעזור. הוא דרש ממני לכתוב לו
אותו על נייר והוסיף, ''אתה כבר תראה''. לאחר שלחש לי זאת הוא
ניגש אל הטלפון. תמיד ידעתי שהוא חקיין מעולה, אבל מה שלה יכול
היה לעלות בראשי זה שהוא עומד להשתמש בכשרון שלו למטרה כזאת.
לאחר מספר דקות הוא יצר קשר עם שירות לקוחות של ''יס'' והציג
את עצמו בשם אמי, מחכה את קולה בצורה מושלמת. אפילו ברגע
שעצמתי את עיניי יכולתי לשמוע אותה מדברת בחדר.
''זהו, אפסו את הקוד הדפוק. מתחילים להנות,'' הכריז לי בשקט,
מרוצה מעצמו. הוא נעמד על הרגליים כדי למתוח את ידיו מעל ראשו
ופיהק. הוא לבש מכנסי כותנה בצבע חאקי וחולצת סווצ'ר שחורה.
אני בהיתי בגוף הרזה והסקסי שלו, בשיערו השטני והפזור מרוח
בג'ל, כביכול אחרי איזו קטטה עם הספר, מפנטז לי דברים שלעולם
לא יקרו. לפחות לא בחיים האלה.
חייכתי אליו חיוך רחב ומלא הערצה, ''אני בשוק, אחי. אתה
גאון''.
ביהירות הוא הרים גבה ובחיוכו חשף מעט שיניים לבנות כפנינים.
בזריזות זיפזפ בין הערוצים עד שהגיע לאחד שהוא חיפש, לאחר מכן,
שלוש פעמים לחץ על כפתור האפס שבשלט והרים את עיניו למסך
הדולק.
שני גברים עירומים בפלג גופם העליון עמדו זה לצד זה, דווקא
המנגינה הקלילה היא זו שיצרה את המתח באווירה רגועה ואינטימית
זו. בעוד מספר רגעים הופיעה משומקום צעירה רזה בלבוש מינימלי,
היא התקדמה אליהם בהליכה נוחה, כמעט רוקדת תוך כדי כך. בלא
אומר היא נעמדה מול אחד הגברים והעבירה בידה על חזהו, זה השמיע
אנחה קולית ונשק בשפתיה ברטיבות. בעוד ששפתיהם הדוקות היא
ממששת באצבעותיה באזור מפשעתו ואז לאט לאט היא עוזרת לו להוריד
את מכנסי הג'ינס שעליו, אבל לא עד הסוף.
כשכרעה על ברכיה היא הוציאה את לשונה והחלה ללקק את הבליטה
שבמכנסיו הפתוחים למחצה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון. קולות של
נשימה כבדה ברקע והיא הפשילה את המכנס, כמובן שתחתונים לא היו
לו.
''וואו...'' היתה התגובה הראשונה שלי כשראיתי את האיבר הגדול
והזקור. שרון העתיק את מבטו המרותק לפנים שלי, עיניו נצצו.
''יש לה שדיים... נפלאים.'' המשכתי, ''ממש כוסית''.
''חכה ותראה כשהיא תחשוף אותם.'' הרגיע אותי. ''ואגב, זאת דומי
מור המפורסמת, אבל אל תתבלבל עם דמי מור של הוליווד''.
ישבנו כעשר דקות מבלי להחליף מילה, לא היה לנו הרבה מה לומר זה
לזה במקרה הנוכחי. הרגשתי איך שראשו של שרון נשען על הכתף שלי,
הזזתי מעט את פני כששיערו דיגדג את קצה אפי. השתיקה נמתחה
לאורך של כרבע שעה לפחות, החדר התמלא בקולות רמים וחושניים,
שלא נאמר חייתיים. נשמתי בכבדות, הודות לשמיכה וגופו של שרון
שנשען מעט על שלי היה לי חמים ונעים ורק אצבעות רגליי היו קרות
כגושי קרח, כנראה מההתרגשות.
''עומד לך?'' הוא שאל בקול תקיף ורך בעת ובעונה אחת.
חייכתי אליו וחשתי איך שהסומק עולה על פני. ''אה... ולך?''
הוא יישר אלי מבט משונה, נוצץ. ''אתה יכול לבדוק''.
מאותו רגע התנתקתי לגמרי מהסרט, גל חום שטף את גופי. לא ידעתי
מה לומר לו, פשוט משכתי את היד שלי לעברו, מתחת לשמיכה. באמצע
הדרך נעצרתי. מה פתאום, הוא סתם צחק, ממש לא רציני...
חזרנו להתעסק בדבר הרגיל - בשתיקה שלנו. אך את הריכוז שלי כבר
אבדתי. סתם תמונות פורנוגרפיות רצו על המסך, כאלה שראיתי מאות
אלפי פעמים באינטרנט, לא משהו מיוחד כמו שחשבתי שיהיה בסרט
באורך מלא. תוך זמן קצר אפילו דבר מגרה כזה מתחיל לאבד את
הקסם, כשהתרגשות ראשונית חולפת וכשהראש לך עוסק בעניינים אחרים
והרבה יותר משמעותיים. בשרון ורק בו.
שמתי לב לחברי שהחל להשתולל על הספה, מחליף מקומות ישיבה, מושך
את השמיכה לכל הכיוונים.
''יש לך קוץ בתחת או משהו?'' הייתי חייב לשאול זאת כשהבנתי
שהוא מעצבן אותי.
הוא משך בכתפיו וצחק באטימות מעושה. ''נועם,'' אמר, ''חשבת פעם
מה זה למצוא את עצמך בתור אחד הבחורים האלה ושפצצת מין שכזאת
תעשה איתך הכל?''
''זה נחמד,'' אמרתי בסתמיות, ''וחוץ מזה איתי זה לא יקרה בזמן
הקרוב, אלא אם כן היא תחליט לצאת מהמסך בדרך ווירטואלית, מה
שמבטיחים שיהיה בעתיד. כולה עוד איזה מאה-מאתיים שנה''.
''לא נחיה עד אז, מה? ואם כן, אז לא בטוח שאת 'משה רבנו'
שכמוני היא תעניין בגיל מאה ועשרים''.
שנינו פרצנו בצחוק גדול שהעלה הד בחדר המרובע והחשוך. ''אבל,
אתה יודע מה?'' שאל אותי, ''נראה לי שכדי להיות כוכבת פורנו
כזאתי היא לא צריכה שתהיה לה יכולת משחק מעולה או כשרון בכלל.
כל אחד יכול להתקבל לשם אם יודעים לפתוח רגליים לאנשים מתאימים
ובזמן הנכון. זה תלוי ברצון, ובתכלס, כל אחד יכול''.
''גם אתה?'' אמרתי בגיחוך לעגני.
''גם אני,'' הסכים ומצמץ בעיניו, ''אפילו שלא נולדתי עם כוס''.

תמיד אהבתי לדבר עם שרון על סקס, הוא ריתק אותי ברצינות שלו
כשסיפר לי דברים כאחד בעל ניסיון וותיק בתחום. היו עוד הרבה
דברים שריתקו אותי בו, כמו הכריזמה שלו, השכל, ההומור, וכמובן,
החיוך המסמם שלו.
יושב על הספה הוא הקים טיפה את הגוף שלו וכשצנח חזרה היה נורא
קרוב אלי, כך שירכיים שלנו פגעו זה בזה. הצטמררתי מרוב הנעימות
של המגע. בהינו עוד כמה דקות בסרט ולבסוף הוא נעמד על ברכיו
והרכין את ראשו מולי. ''רוצה שאני אנסה להיכנס לנעליים של
הדמות שלה?''
''אל תשלה את עצמך,'' המשכתי לשחק עם טמטום הילדות של שנינו,
''האמת היא שאתה ודומי מור הזאת לא בדיוק דומים כמו שתי טיפות
מים''.
''מה אתה אומר, דווקא חשבתי שהיינו תאומים סיאמים שהפרידו
בינינו בימי הילדות האכזרית''.
לא יכולתי להתאפק, שוב פעם נכנעתי לצחוק לעוד אחת מהבדיחות
הישנות והשחוקות שלו שטרם איבדו את השפעתן. ''דפוק אתה.''
אמרתי את מה שהיה לי להגיד.
לאחר שפיהק בקול הוא הניח את כף ידו על צווארי המתוח, היא היתה
רכה ועדינה. הוא חשב לרגע מה עושים הלאה והושיט את ידו השניה,
כריות אצבעותיו השלובות עברו על שפתיי המחוספסות מעט בשל
היובש.
הוא העלה קול, ''הנה היא נכנסת, האישה שמוכנה לעשות איתך הכל.
המלכה דומי מור!'' בהתחלה חשבתי שהכל נשמע כל-כך תינוקי ועלוב.
''היא לובשת... תחתונים חשופי מפשעה וחולצת בטן קטנטנה''. היתה
הפסקה של כמה שניות בודדות. ''כשהיא מתכופפת אתה יכול לראות את
שדיה הענקיים, שופעים, רק במרחק של חמש סנטימטרים מהעיניים
שלך. פטמה גדולה של השד השמאלי מתגלה''. אצבעותיו טיילו במורד
צווארי, על החזה שלי, הבטן... ''החלום הרטוב שלך כאן לידך. היא
יודעת בדיוק מה עליה לעשות ואיך לשגע אותך, היא הרי מקצוענית.
ככה היא מלטפת את הגוף שלך ואתה נהנה, נכון?''
לא הייתי מסוגל להשיב לו בלא, באמת המשחק הזה די הצליח בסופו
של דבר למצוא חן בעיניי. אפילו מאוד.
''היא קרובה אליך מאוד, שדיה צמודים ל... לפנים שלך. רוצה ללקק
את הפטמה הטעימה שלה? היא מורידה עוד קצת את היד ועוד טיפה.
ככה''. בלעתי רוק כשהוא הצמיד את ידו למפשעתי בקהות חצופה
כל-כך, הוא גם לא התכוון להרפות ממני. ממש לא. ההפך, הוא דחס
אותה עוד יותר. ארבעת העיניים שלנו לא איבדו את המבט הכובש
והדביק הזה, היינו מהופנטים כמעט אחד מהשני. חוויה דומה לזו לא
עברתי מעולם, הבעיה היחידה שהטרידה את שנינו עסקה בשאלה: איך
להמשיך הלאה?
בלי ששמתי לב ידו גלשה לתוך מכנסי, עוברת בדרך את מחסום של
גומיית התחתונים הרחבה. השענתי את ראשי על גב הספה ונאנחתי
בשקט. ברקע רעמו קולות הגניחה שבסרט הכחול והרעם שבחוץ חזר
להטריד ואנחנו לעסוק אחד בשני, ולמי כבר היה איכפת מהבולשיט
הפורנוגרפי הזה? ''נעים לך?'' שאל בקול חנוק ומקוטע. רציתי
להנהן אבל משום מה צווארי איבד את הגמישות.
הוא הרים מעלי את החולצה החמימה ולקק מעט את החזה שלי. אינני
יודע מאיפה בא אלי לפתע הביטחון הזה אבל מבלי לתת עניין למחשבה
ונועזת ולהרהר מעט, משכתי את ראשו אלי, ידי לוכדות אותו משני
הכיוונים, והשטחתי את השפתיים שלי לשפתיו. בתחילה הנשימה שלנו
התאחדה, חמימות שלו פלשה לתוכי ולאחר מכן קצה לשונו פגעה בשלי,
חשתי את רטיבותה הנעימה. הוא נשך אותי קלות ואכן גם אני חזרתי
על אי זהירות הזאת, בסך הכל היתה זאת הנשיקה האמיתית הראשונה
שכל אחד מאיתנו חווה באותם רגעים. לאט התחלתי להוריד ממנו את
הבגדים שלו בלא הצלחה. לשרון היה רעיון חדש, כמו תמיד. הוא דחף
אותי מהספה ונשכב לכל אורכה על גבו.
''עכשיו,'' אמר לי בקול הכי מגרה שרק יכול היה לגייס, ''תעשה
איתי מה שתרצה. תדמיין לעצמך שאני כבול למיטה. כמו בסרטים''.
עמדתי מעליו כדקה, מתלבט מה יהיה הצעד הבא שלי. הלכתי עם
האינסטינקט שלי, פשוט קפצתי עליו והתחלתי להפשיט אותו בקשיחות
מטורפת.
תוך זמן קצר היינו שקועים בתהום הענק וחסר גבולות הזה של
תשוקה. האמת שהסתפקנו אך ורק במין אורלי הפעם כי פחדנו עדיין
להתחיל את מה שכולם עושים, מיד בפעם הראשונה. תוך כדי כך שרון
הסביר לי בשקט שדומי מור היא סתם שרמוטה שלא מעניין אותה דבר
פרט לכסף שהיא מקבלת אחרי כמה דפיקות מצולמות. היינו לגמרי
חסרי ניסיון, רק החושים אמרו לנו מה לעשות, סמכנו אך ורק על
הרגש. והוא לא איכזב אותנו, ממש לא.
הכל הסתיים אחרי זמן קצר למדי, גמרנו תוך מספר דקות. חזרנו
להתיישב באותם מקומות על הספה, כאילו דבר לא קרה, רק התאמצנו
להחזיר את קצב הנשימה הסדיר. שנינו היו רטובים מרוב זיעה
ונלהבים מההתרגשות שלא הכרנו עד לאותו יום.
''זה היה...'' הוא התחיל להגיד ולפני שסיים עצם את עיניו והעלה
חיוך של הנאה רצופה. למען האמת גם אני לא מצאתי מילה מתאימה
כדי לתאר את המצב.
''שמע, הגרון שלי ממש התייבש...'' התנשפתי בשקט, ''להביא גם לך
משהו לשתות?''
הוא הנהן, עיניו עדיין עצומות פרצופו המתוק מוצף בהבעת הנאה
מחוייכת. ''משהו שיהיה מאוד קר''.
''נראה לי שמילקשייק יתאים בול עכשיו''. שרון הסכים איתי מיד.

העלתי על עצמי את מכנסי הג'ינס שלי ואת החולצה והלכתי לעבר
המטבח. האור היה דלוק. מוזר. פסעתי עוד כמה צעדים וקפאתי
במקומי.
''אמא?'' שאלתי אותה בפחד, לא מאמין למה שרואות עיניי.
''אתה רואה כאן עוד מישהו מלבדי? כן, בסוף נתנו לי ללכת הביתה
קצת לפני הזמן''. היא דיברה בשלווה עדינה ופשוטה.
''מתי חזרת?'' תקפתי אותה מיד.
''לפני דקה. אולי פחות,'' השיבה. עצמותיי המתוחות רפו בין רגע,
גל חום שעטף אותי קודם לכן ירד ונעלם. חייכתי לעצמי.
שוכח מהמילקשייק הייתי בדרכי לצאת מהחדר. ''הא, אמא. סתם
שתדעי, שרון נשאר כאן הלילה''.
ארוכות היא התבוננה בי, כחוקרת משהו בגוף ואולי בנפש שלי. אתם
יודעים, בכל זאת המצפון שלי לא היה רגוע במיוחד. ''אני שמחה
בשבילכם. רק...'' היא השתתקה, ''כשאתה יוצא מהשירותים אל תשכח
גם על פרטים שונים ומשונים, ובאיחוד כשיש לנו אורחים בבית''.
הורדתי את מבטי והבחנתי ברוכסן הפתוח. הסמקתי ויצאתי מהחדר.
רצתי מהר ככל האפשר חזרה לסלון. שרון ישב שם בפיסוק רגליים
רחב, את עירומו מסתיר רק הלבוש התחתון. דבר ראשון היה לכבות את
הטלוויזיה שהציגה סרט חדש, מין קשה. ''רוצה שנתנשק עוד הפעם?''
הציע, ''דווקא מצא חן בעיניי''.
''דפוק, אמא שלי כבר חזרה''. הוא פער את עיניו וקפץ בבת אחת
מהספה, מחביא את גופו החשוף והרזה בשמיכה הגדולה.
לאחר שהתקלחתי וחזרתי למטה שרון כבר עזב. ''הוא כנראה נזכר
באיזה משהו ולכן מיהר לחזור לביתו,'' הסבירה לי אימי. ואני
תהיתי למה הוא לא נשאר עוד קצת לחכות לי.
ככה בדיוק, הכל קרה בפעם הראשונה. מאז אותו לילה הוא משום מה
חשש להיכנס לבית שלי ואם כבר אז במהירות הבזק. קבענו להיפגש
בכל מיני מקומות בהם אפשר היה לעשות כל דבר, כולל קיום יחסי
מין. הרגעים המרהיבים של האושר התרחשו מספר פעמים בביתו ואפילו
פעם במרתף של הבית הנטוש שבקצה הרחוב שלי, לשם הלכנו בסיום יום
הלימודים. זאת הייתה חוויה בפני עצמה כאשר הבחנו בכל העכברושים
ששרצו שם בשפע.
והכל בדיוק הסתיים ביום ראשון, לפני מספר ימים. מין מכה עצומה
של הלם שנחתה עלי בלי התרעה מוקדמת ושברה אותי לרסיסים. היום
היה רגיל ומעונן במידת מה, כזה שלא מבשר שמשהו חריג עומד
לקרות. שרון לא היה באותו יום וכשהתקשרתי אליו לא היה איש
בבית. לקראת השעה חמש אחר הצהרים הלכתי לביתו, לוקח אתי ספר
ומחברת היסטוריה, החלטנו שנתחיל להתכונן יחד לקראת הבגרות
שבעוד שבועיים. דפקתי בדלת ולא נענתי וכשניסיתי את הידית
להפתעתי הרבה הדלת נפתחה. אך במהרה הסתבר לי שאין בבית איש, גם
לאחר שקראתי בשמו הכל דמם. נכנסתי לחדר שלו, לחדר הריק. במין
משיכה לא מודעת ניגשתי לחדר האמבטיה שפעם בילינו בו שעה של
הנאה יחד, שנינו צפופים באמבט הקטן, משחקים עם הקצף ומתיזים
אחד על השני את המים החמימים.
הצלחתי להוציא יבבה קצרה ויותר מדי מהירה מפי ונרתעתי צעד אחד
לאחור. בנינוחות קסומה שכב שרון באמבט הקר, עיניו עצומות
לרווחה, פיו מעוות על ידי חיוך סימפטי שבעת ובעונה היה גם
מחריד, שפתיו נחות ברפיון, קצוות השיניים המבריקות מהלובן
מתגלות. סכין גילוח קטנה ושקועה מונחת על חזהו, גופו כבוש במים
אדומים מרוב הדם. הוא היה מת. מת לחלוטין.
החלק הזה של הסיפור זיעזע אותי מחדש. מכתבו הזכיר לי את הרגע
בו מצאתי אותו בתוך תיבת הדואר שלי שעות ספורות לאחר שגיליתי
את מה שבחר לעשות לעצמו. הדבר הקטן והאישי הזה היה מוקדש לי
ורק לי. הוא ידע שהמכתב הזה לא יימצא בהישג ידם של אחרים, אחרי
הכל אימי חוזרת תמיד בשעה מאוחרת וכך בעיקר בפתחו של שבוע חדש.
הוא ידע זאת היטב.



נמנמתי מעט לפני עלות הבוקר, זו בפירוש לא היתה שינה נורמלית
של חלומות. ראיתי רק את חזיונות הזוועה המטרידים אותי כל הזמן
ולא מאפשרים לי לקבל רגע של מנוחה.
כשהלילה הסתלק לו והבוקר האיר כבר בחלון חדרי התלבשתי, התרחצתי
ויצאתי מהחדר. אימי ישבה על הספה שלי ושל שרון וקראה עיתון
טרי. לאחר שאמרנו ''בוקר טוב'' הדדי והיא שאלה אותי איך אני
מרגיש, השבתי שקצת יותר טוב, היא הוסיפה שהקפה מוכן וארוחת
הבוקר מחכה לי במיקרו.  
''זה מפחיד,'' קראה כשהייתי בדרכי למטבח, החזרתי לה מבט והיא
המשיכה, ''רק תראה את הנתונים. עליה דרסטית במקרי ההתאבדות
בקרב בני הנוער. במיוחד מדגישים את העליה הניכרת אצל
ההומוסקסואלים ש...''
''אמא, זה לא מעניין אותי!'' כמעט שחררתי בקולי צעקה. הגברתי
את קצב ההליכה שלי והסתלקתי.
לא התכוונתי לצאת מהחדר בזמן הקרוב, חיכיתי לרגע שהיא תעזוב את
הבית ותשוב לעבודה שלה. ככה בדיוק המשכתי לשכב במיטתי שעות
נוספות גם אחרי שהלכה. כשאחי הצעיר חזר מבית הספר מוקדם כמו
שעושים תמיד תלמידי כיתה א' הוא החזיק את החפץ בידיו. זיהיתי
מיד את הצורה המלבנית, את הנייר הלבן והרך, הרגשתי את הדמעות
שנקוו בו. ''תן לי את זה,'' צרחתי עליו ברגע שהוא החל לפתוח את
המעטפה ולרוקן את תוכנה, ''ומי לעזאזל הרשה לך לגעת בזה?''
''זה היה בתא דואר,'' אמר בקשיחות שכל-כך לא התאימה לשרץ
תינוקי כמוהו, ''ולמה אסור לי לגעת במכתב, זו רק פירסומת ששלחו
מ...'' הוא החל לפענח את הכתוב בה, מחלק את המילים להברות,
''הוט פיצה. 45 אחוז הנחה''.
למה בכלל נוצרו יצורים כאלה דפוקים ומעצבנים כמו אחים קטנים?
כנראה רק כדי לעשות את המוות לאחיהם הבוגרים ולגזול חלק ניכר
מאהבת הורים. חטפתי את המכתב מידו והבטתי בכתוב מאחורי הנמען:
לנועם. אותו כתב רחב ומסולסל. אבל הדבר בלתי אפשרי, שרון הרי
מת. עברתי בריצה לחדר שלי והוצאתי את הדף הצהבהב, שהוצא, כפי
הנראה, מאותה מחברת שנתלש הדף בו נכתב מכתב ההתאבדות שלו,
ואולי אהבה... קראתי את המכתב השני מספר פעמים, מרותק ומבולבל
מספיק כדי לא להבין מילה ואז לשוב ולקרוא מהתחלה בפעם הרבעית.

''לנועם היקר שלי,
אני מנסה לשכוח הכל, למחוק את העבר ואותך, אבל גם הפעם אני
נוכח במצב שבו ההגיון אומר כן והרגש מתנגד ומנצח. הגעגועים שלי
אליך לא עוזבים אותי גם אחרי מותי, כנראה שזה בדיוק מה שאומר:
לאהוב עד מוות. קשה ועצוב לי בלעדיך, הבדידות כובשת ומחניקה.
המשאלה היחידה שלי היא לראות אותך, לשקוע בחיבוקים המרגשים
שלך, להיות נשלט בידיך העדינות מכל דבר אחר.
אתה יודע מה, בעצם זה לא כל-כך רע כמו שהמילים 'התאבדות ומוות'
נשמעים בהתחלה. אחרי שהגבורה באה הכל קורה מהר מאוד, מרגישים
דקירה קטנטנה של כאב והכל נעלם, אתה טובע בתוך איזשהו ערפל לא
מודע ואז כל הפחד והכאבים נעלמים מיד. זה כל-כך קל ושטותי שזה
אפילו מצחיק. העיקר זה להיות מוכן ולא להיכנע ללחצים ולרגע
שעלול להיחשב מחריד ביותר, להיות שלם עם עצמך.
אתה נורא חסר לי, נועם.
באהבה, שרון.''

טיפה גדולה בקע מתוך עיניי והתפשטה על הדף, מורחת את הדיו.
''גם אתה נורא חסר לי,'' לחשתי לעצמי ולו.
ימים על גבי ימים עברו להם ולא הצלחתי לשכוח, ולו לרגע, את
המכתב השני של שרון. הדבר הכי לא הגיוני שקרה איתי בחיים. מה
שהיה עוד יותר מטופש היא העובדה בה האמנתי שהמכתב באמת נשלח
מעולם הזר והאחר.
הזמן הרץ הזכיר לי שהמועד של הבגרות בהיסטוריה בא וקרב וכאמור
כל החומר נשאר בביתו של שרון. לא ידעתי איך לנהוג: במחשבה
ראשונה זו באמת תהיה חוצפה מצדי לבוא לשם ולדרוש מהורים
שמתאבלים עוד על מות בנם היחיד את המחברות והספרים ומצד שני,
היה לי קשה להסכים עם זה שהכישלון מובטח לי. הרמתי את הטלפון
והקשתי את המספר המוכר, לאחר צלצול ראשון ניתקתי. חיכיתי חמש
דקות וניסיתי שוב.
צליל ממתין ראשון... שני... שלישי... ''הלו?'' שאל אביו של
שרון.
חרקתי בשיניים והוציאתי מעצמי בכוח את המילים הראשונות. ''יום
טוב, מר קאופמן''. בוודאי שהוא זיהה את קולי, אבל הפעם לא אמר
מילה. כבר ב''הלו'' שלו הבחנתי בכאב רב שבקולו. ''אני יודע שזה
לא הזמן המתאים ואני ממש מצטער שאני נאלץ להתקשר בימים כאלה
אבל...''
''זה בסדר, נועם. תמשיך''.
עצמתי את עיניי ומהר ככל האפשר ואמרתי, ''אבל יש לי בעוד חמשה
ימים מבחן בהיסטוריה, כלומר בגרות. הבעיה היא שכל החומר נשאר
אצלכם בבית''.
''באמת?'' ברגע זה הוא נשמע לי נורא מופתע. ''אבל הייתי בטוח
שכשאמך ביקרה אצלנו היא באה במיוחד בשביל לקחת את הדברים
שלך''.
הלם עז תקף אותי. ''מה?'' צעקתי, ''מתי זה היה בכלל?''
הוא משך מעט זמן ואמר בלחש, ''מה, לא ידעת? בבוקר. כן זהו, זה
קרה בדיוק באותו יום שבו... שהבן שלי...''
''תודה רבה. להתראות''. זרקתי את השפופרת ונחרדתי מחדש.



אבל מה היה לה לעשות שם, ומי בכלל ביקש ממנה לבוא? למה דווקא
באותו יום הכל קרה? הפחד והחששות החלישו אותי מרגע לרגע. לא
ידעתי מה כבר לחשוב. בזריזות עליתי לחדרי, מקווה שם למצוא אולי
תשובות, לפחות רמז קלוש. פתחתי את הארון והוצאתי את שני
המכתבים. ארוכות בהיתי במכתב הראשון של שרון, קראתי אותו שוב
פעם. הייתי בהלם גמור כשנטלתי את המכתב השני. הפעם היתה זו
מעטפה חלקה וצבעונית יותר. ''הוט פיצה. 45 אחוז הנחה'' נכתב
שם. מטופש. פתחתי את המעטפה והיתה שם רק חוברת פירסומות קטנה.
האם היו אלה רק הזיות? האם קיבלתי אי פעם את המכתב השני?
לא.
פחד, אכזבה, אי וודאות, אובדן, כעס ועוד הרבה תחושות קרובות
הציפו אותי מבפנים. לקראת חמש אחר הצהריים אימי חזרה מיום
עבודה של יום שישי. ישבתי בשקט על אחד הכיסאות בחדר האוכל.
כשהיא נכנסה וראתה אותי היא התיישבה על כיסא לידי. ''מה עשית
בבית של שרון?'' תקפתי אותה בקול חסר הבעה. מבטה היה מבט שאלה.
''את יודעת בדיוק על מה אני מדבר, אמא. אז מה באמת עשית
אצלו?''
היא ללא ספק הבינה שאני אהיה עיקש איתה עד הסוף או עד שלא אקבל
את התשובה. ''הייתי צריכה לדבר איתו''.
''לדבר? על מה, קיבינימט?''
''קודם כל, אני לא רוצה שאתה תדבר איתי בשפה כזאת''. היא שתקה
זמן מה ואז הרימה אלי את עיניה הגדולות. ''לא ידעתי שהכל יגמר
ככה''. קמתי והתייצבתי מעליה, הלסת שלי נשמטה מרוב הפתעה. היא
ביקשה ממני לחזור לשבת ולהקשיב לה. ''בערב ההוא ראיתי הכל,
כלומר קצת ממה שהיה בינכם. לא רציתי להטריד אותך, עשיתי הכל
כדי שלא תדע את מה שאני יודעת. החלטתי שדברים כאלה צריכים
להישמר בסוד,'' היא לקחה נשימה ארוכה והורידה את ראשה. ''בפעם
הראשונה כשדיברתי איתו סביב הנושא, שרון כנראה לא הבין את הרמז
והמשיך להיפגש איתך. הייתי חייבת להתערב בפעם נוספת כדי לשים
סוף לכל הטירוף הזה. בפעם השניה דרשתי ממנו להפסיק ולעזוב
אותך, הזהרתי שאם לא יישמע לי אני אאלץ לדבר עם הוריו''.
לא ידעתי מה להגיד, שלחתי אליה הבעה מתחננת ולא מאמינה. ''מי
ביקש ממך? פתאום הרגשת שאיכפת לך ממני. היית חייבת להרוס הכל
ולהרוג ככה את... שנינו?'' צרחתי, ממש צרחתי בקול רם.
''תהיה בשקט, אחיך כנראה ישן עכשיו והוא לא צריך לשמוע את
זה''.
ושוב קמטי ודחפתי את הכיסא לצד. ''אני שם עליו זין''. פסעתי
לאחור, אוחז בראשי ומייבב בשקט.
''באמת שלא ידעתי שזה מה ששרון יחליט לעשות. רציתי רק לעזור
לשניכם לצאת איכשהו מכל האבסורד הזה. איך הייתי אמורה לדעת
שהוא יפתח לעצמו את הוורידים?''
''תודה על העזרה, אמא,'' במיוחד הדגשתי את המילה בנימה צינית
ובמילים אלה רצתי לעבר הדלת ויצאתי מהדירה. היא צעדה בעקבותיי.
עליתי במעלה המדרגות לקומה השישית. בקומה השביעית שמעתי אותה
מתחננת, ''בבקשה, נועם, חכה לי''. רצתי מהר יותר, בקומה
השמינית נעצרתי. היתה זאת הקומה האחרונה.
הסתכלתי לכל הכיוונים ואז הבחנתי בסולם קטן שמוביל לגג הבניין.
עליתי מהר ככל האפשר. השטח היה מוצף בדודי שמש, חוטי חשמל
וצלחות לווין. אני צעדתי לאורכו, מתנגש מפעם לפעם בחפצים
המפלצתיים ההם. כעבור דקה שמעתי את קולה של אימי המבקש ממני
להקשיב למה שיש לה להגיד. בחרתי להסתתר מאחורי דוד שמש גדול
והרוס במיוחד. ארוכות בהיתי בשקיעת השמש האדומה והקשבתי לקול
הרוח וטיפות הגשם היורד.
''תקשיב נועם,'' ידה החזיקה בזרועי בעוצמה אך לא חזקה מספיק
כדי שלא אוכל להשתחרר, ''אני יודעת שטעיתי. נהגתי בטיפשות
וחוסר הגיון מוחלט. אבל היה לי קשה לקבל את זה שאתה מבלה עם
שרון כל הזמן ועושה איתו... אהבה ושאתם שניכם...''
התייצבתי על רגליי. ''לא איכפת לי מכל הדעות המטומטמות וממה
שאת חושבת עלי. את חייבת להבין שהבן שלך הוא הומו. כן אמא, אחד
כזה שבדיוק נמשך לגברים ולא לנשים, אחד שנהנה מהקשר המטורף
הזה, כמו שקראת לו את. אחד שיש לו כבר ניסיון ואף אחד לא יוכל
לשנות אותי. גם לא את''. יכול להיות שהשכנים שמעו את קולי הרם
וזה ממש לא עניין אותי.
''תמיד חשבתי שלכל דבר יש את הזמן שלו,'' אמרה ברעד, ''בהתחלה
פחדתי מהעובדה הזאת, אבל קיבלתי אותך בסוף כמו שאתה''.
''כשהיה כבר מאוחר מדי'' השלמתי, ''אחרי שרצחת את שרון. כן, זה
בדיוק מה שעשית, רצחת אותו. את הרוצחת!''
בקלות השתחררתי מאחיזת היד שלה וברחתי מפניה. רצתי כרוח הסערה
עד לאותו מקום בו נאלצתי לעצור: בגבול של החיים והמוות, בבחירה
בין האומץ לפחדנות. נזכרתי בשורה אחת מתוך המכתב שאמרה: ''זה
כל-כך קל ושטותי שזה אפילו מצחיק'', היה זה קטע מתוך המכתב
שכלל לא היה קיים, שהמצאתי אותו בעצמי. הסתכלתי מטה וחשתי
סחרחורת מרוב כל מה שראיתי שם, כל התנועה המהירה הזאת של כלי
הרכב, שנראים הפעם יותר קטנים ממכוניות צעצוע, הרחובות
המגומדים, הבתים, במיוחד הפחיד אותי המרחק שהפריד ביני והמדרכה
המוצקה. מרחק הגבורה.
אימי עשתה צעדים נוספים לקראתי. ''אל תתקרבי אלי,'' צרחתי
למרחק, ''שלא תחשבי לרגע להתקרב לכאן. אני מזהיר אותך שיש לי
אומץ לעשות את זה''.
היא האטה את הליכתה. ''אני באמת מצטערת. אני רוצה שתדע שאני
מסוגלת לשכוח ולקבל הכל.'' צעקה למרחק.
''אבל אני לא!''
היא המשיכה להתקדם בשקט. ''נועם, הכל יהיה בסדר, רק תן לי
לעזור לך בפעם אחרונה. אני כל-כך אוהבת אותך''. יכולתי כבר
לראות את הדמעות שנקוו מעיניה, את ההבעה של צער וחרטה.
''הפעם הגזמת עם האהבה שלך. את לא חושבת?''
היא הנהנה ומחתה בידה את הדמעות. היא כבר עמדה נורא קרוב אלי,
המשכתי לאיים. ''אני לא רוצה שתחזור על הטעות של שרון. אתה
תראה שהכל ישתנה לטובה ונוכל לחזור למה שהיה פעם, יותר לא אלחץ
עליך. הרי אלה הם החיים שלך והחופש הוא רק שלך'' היא לקחה
נשימה נוספת, ''ואני משוכנעת שגם שרון לא היה מרוצה ממך אם
תעשה את הצעד הזה''.
הוא רוצה אותי, הוא כן רוצה שאני אבוא אליו, השלמתי בלבי. מטר.
רק מרחק של מטר אחד הפריד ביני לבינה.
כורעת על ברכיה היא הביטה ישירות בעיניי במבט כן ואוהב, מתחרט.
התבוננתי בה לרגע ולאחר מכן מטה ושוב החזרתי מבט אליה. היא
הושיטה את זרועותיה אלי, מתפללת בשקט שאני לא אעשה את הטעות
הזאת. ''בבקשה, נועם,'' קולה החרד קטיפתי ורך מתמיד. התלבטתי
בפעם נוספת ועשיתי את הבחירה שלי.
צנחתי לזרועותיה, מפיל את ראשי על גופה, בין שדיה, קולט את ריח
הבושם העדין. היא כרכה סביבי את זרועותיה ונשקה לי במצחי ושוב
חיבקה אותי חזק בידיה הרועדות, נותנת לדמעות אחרונות לבקוע
ולהיגמר, לקצב הלב לחזור למצב רגוע. היא חזרה להזכיר לי כמה
שהיא אוהבת אותי ושהיא לא היתה מסוגלת להמשיך ולחיות בלעדי.
היא ליטפה אותי בחיבה אימהית וחייכה לראשונה מתוך דמעות. אני
רק שתקתי, מתחיל להיות שלם עם עצמי ומנסה, ובינתיים רק מנסה,
לסלוח לה.
הרמתי את ראשי אחרי ששמעתי משהו, קול מוכר ומרוחק נורא פונה
אלי. ''נועם,'' חזר הקול להישמע. השתחררתי מחיבוקיה והבטתי
סביבי במבט תוהה. צברתי אומץ והתבוננתי מטה לסקור את האזור.
בפתח הבניין שלי עמד מישהו ונפנף בידיו. חידדתי את מבט עיני
כדי לנסות ולראות טוב יותר את הדמות שהמשיכה לנפנף בידיה
לצדדים. הבחנתי בשיער השטני הפזור ושבתי להקשיב לקול שבוקע
משם. ''נועם, אני מחכה רק לך''.
היא ניגשה אלי מאחור והעבירה בידה על כתפי. גם אני התחלתי
לחייך, עומד בגבי אליה. האוויר נהיה כבד יותר, דחוס עד כדי כך
שהוא הקשה על נשימתי המסועפת. בפעם האחרונה כשבהיתי מטה לא
ראיתי דבר מרתיע בתהום האנושי והמהיר הזה, לא הרגשתי כל חרדה.
ברגע שזעתי ידה החליקה על גופי ונפלה.
בדיוק כמפורט במכתב ראיתי את הערפל הסמיך סביבי. הייתי מסוגל
לעוף כציפור, בעוד שאוויר הכבד והקר עוטף אותי מכל עבר, מקנה
יציבות בנפילתי מטה.
''נועם, לאאא!''
צרחה מזוויעה זו שברה את רגעי הדממה החולפים, את ההלם הפתאומי.
קול זה לא יכול היה להידמות לשומדבר אחר בעולם. היתה זו זעקת
האובדן הרמה שרק רגשותיה של האם מסוגלים לצור, האם שמול עיניה
רואה את הדבר היקר לה נקבר תוך מספר רגעים. והכלל בגלל הטעות,
מכיוון שהיא נלכדה במבוך החטאים האנוכי של אהבה מוגזמת יתר על
המידה.
הקול נבלם וגווע בתוך הרוח המייללת, שורקת לה את המנגינה
הזרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זהירות!
מדרגה!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/02 9:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב רולף

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה