מגעו הרך דחק מיד את המחשבות חסרות כל פשר שהטרידו אותי, הוא
נצמד לגבי כמה שיותר חזק, ידיו נכרכו סביב גופי החלק. היתה זאת
הפעם הרביעית שהוא קבע להיפגש איתי, כמובן שנעניתי לרצונו, כי
עמוק בתוכי רציתי להרגיש אותו שוב ושוב קרוב אלי, קרוב מ א ו
ד. אינני יודע אם אפשר לקרוא למשיכה האובססיבית הזאת אהבה,
סביר להניח שלעולם לא אדע את הפירוש האמיתי שלה. הוא הציב את
ראשו על כתפי ולאחר מכן יכולתי להרגיש איך ששפתיו הפשוקות
מתקדמות מצווארי ועד לתנוך האוזן, חשתי את להיטות נשימתו החמה.
''אני לא רוצה שהלילה הזה יסתיים מתישהו,'' לחש לאוזני. ידו
דילגה למורד גופי ונעצרה במקום בו נקשרה חגורת מכנסיי הג'ינס
הדהויים שלי. הוא שחרר את החגורה והחל להתעסק עם הרוכסן, כשהוא
מפעם לפעם ממשש את איבר המין הזקור וחסר הסבלנות שלי. מה שמצא
חן בעיניי בבחור בן העשרים ושלוש עם העיניים הירוקות כדשא, היה
זה שהוא קיבל אותי כמו שאני ולא דרש ממני שום דבר מלבד יחסי
מין בסגנונם הקלאסי, שלא כדוגמת האחרים אשר העדיפו לכבול אותי
באזיקים כדי להנות מסאדו חזק וטוב ואז לזרוק אותי לכלבים
ולשכוח מכל מה שהיה. איתו הכל היה אחרת, הוא באמת היה מאוהב
בי.
כששנינו התפשטנו לגמרי, מיהרתי להשכיב אותו. חיוך של הנאה
ליווה אותו לאורך כל אותו זמן שבו עשינו אהבה, ברגעים בלתי
פוסקים אלה, היינו שייכים אחד לשני, רצינו זה את זה יותר מכל
דבר אחר בחיים. אבל שוב, המשחק הנפלא פסק ברגע שהתשוקה נמוגה.
זה רק עניין של זמן. אם כבר נכנסתי לנושא, כדאי שבזאת אבהיר
נקודה מסוימת, אצלי כלל חשוב אחד שהיה על כולם להסכים איתו,
אני הוא זה שגומר קודם. בנוסף לכך היו גם מספר תנאים לא פחות
חשובים, כמו הגיל והמראה החיצוני.
בסופו של דבר הלילה שתום כל כך לא רצה שיסתיים בא אל קיצו.
בעוד שאני שוכב רפוי במיטה, תום החל מתלבש, כשהוא ספק מרוצה
מההנאה וספק מאוכזב, כנראה מזה שעליו לעזוב. ''תמיד יש את הפעם
הנוספת,'' הזכרתי לו. הוא הנהן לאות הסכמה והוציא מכיס מכנסי
העור השחורים שלו, שמאוד הלמו אותו, ארנק. בזריזות הוא הניח את
הכסף על השידה שבקצה החדר, ממהר לעבור על שלב התשלום עבור
העבודה שלי. הוא שנא את זה, ולא בגלל שנזקק לוותר על סכומים
גדולים, ואני מודה שאני דיי יקר, אלא שהדבר האחרון שרצה היה
לראות בי נער-ליווי. הוא התקשה להסכים עם המציאות. הוא חיפש בי
משהו גדול יותר מסתם זונה ממין זכר, הוא ציפה לראות בי מאהב
שיחזיר לו אהבה, אבל ביום מן הימים הוא כבר יבין שאותי אי אפשר
לשנות... ואז כנראה ינטוש אותי, כמו שעשו כל קודמיו, כי גם
הסבלנות שלו תדע מה זה - נמאס.
לפני שיצא הוא ניגש אלי, נשק לי ואמר, ''אם אני אזמין אותך
להעביר זמן במועדון טוב, אתה יודע, סאונה וכל זה, תסכים?''
לטשתי בו מבט חוקר.
''על חשבוני, כמובן,'' הוסיף בשקט.
בוודאי שאסכים, איזו שאלה, חשבתי בלבי. ''יכול להיות''.
נראה לי שהוא דיי התרגל לתשובות הלא ברורות שלי. ''המועדון
נפתח בחצות. אני כבר אתקשר אליך מחר''.
השבתי לו ב''אין בעיה, חבוב'' ונעלתי אחריו את הדלת.
כעבור דקה עמדתי ליד החלון כדי להביט בו עוד הפעם. מקומה
השלישית הבחנתי בתום שהתיישב על מושב האופנוע האופנתי שלו,
חובש קסדה. עקבתי אחריו מתרחק מהבניין ונעלם בתוך הלילה השחור.
נאנחתי בקוליות. ''נתראה מחר, יקירי''. התלבשתי מהר ככל האפשר
כדי לשוב כמה שיותר מהר לביתי מפני שהשעה היתה כבר שתיים אחרי
חצות, בלי ששמתי לב לכך. אכן הזמן רץ כשנהנים.
בדרכי לצאת מ''הבית הלבן'' - כך בדיוק קראנו למקום העבודה שלנו
- נתקלתי באורן, שותפי לעבודה. באותה שעה נראה עייף וסחוט
לגמריי. ''נו, איך?'' שאלתי אותו.
''האמת, על הפנים. היום היו לי שלושה לקוחות, כולם חזירי יבלות
מטונפים שחושבים שאני עשוי מאבן, ועוד קמצנים מזורגגים כאלה,''
הוא נעצר לצבור לריאותיו אוויר, ''יום קשה רצח''.
רואים עליך, חשבתי לעצמי כשאני מביט בפניו החיוורים שלא שונים
בהרבה מצבע שיערו המחומצן.
''לך תמיד יש מזל,'' אמר בקינאה מסויימת, ''אפילו שהמחיר שלך
גבוה משלי פי שלוש כמעט אתה מצליח למצוא לעצמך גברים הכי
מדליקים. כך למשל את החתיך שרק לפני כמה דקות יצא מהחדר
שלך...'' הוא שרק, גילגל את עיניו כלפי מעלה ושקע בפנטזיה הכי
מתוקה שלו. ''גל, איך הוא?''
''בסדר,'' השבתי לו בסתמיות.
''בסדר - זה מה שתמיד אתה אומר. הלוואי שלי היו כאלה בסדרים''.
הוא שפשף בשיערו הדביק. ''הא, גל-גלגל, תשמע...''
''גל, בבקשה,'' אמרתי ברוגז, ''אתה יודע שאני שונא את הכינוי
הזה''.
''איך שתרצה, ג-ל, אבל תקשיב לזה,'' אורן השמיע בקולו צלילים
מגושמים שאמורים לצור מתח, ''השמן הזמין אותך למשרד שלו, הוא
רוצה להגיד לך משהו חשוב''.
לאחר שאמרנו שלום זה לזה עליתי למשרדו של ''השמן'', שזהו בעצם
היה מנהל של ''הבית הלבן'', שמעון. מה שבטוח, שאם הוא היה שומע
אי פעם את הכינוי שניתן לו זה מכבר (והפושע שהמציא אותו היה
עבדכם הנאמן) היה מפטר את כולם בלי יוצאים מן הכלל, ואין שום
רחמים... אולי רק חרטה קטנה.
דפקתי בדלת ומיד שמעתי את קולו של שמעון קורא, ''כנס, חמוד''.
חמוד? שאלתי את עצמי מספר פעמים, נדהם. לא היה ספק בכך שמצב
רוחו סביר פלוס היום.
ברגע שפתחתי את הדלת הוא ניגש עלי מעלה חיוך רחב והזמין אותי
להתיישב על הכיסא שמולו. הוא עצמו השתקע בכיסא המלכותי שלו
שעמד מעבר השני של שולחן. האיש עם הפנים העגולים והלחיים
הנפוחות כשל אוגר הדליק סיגריה והציע לי אחת.
''לא, תודה. אני מעדיף גראס''.
הוא צחק והתייחס אל הדברים שלי כאל בדיחה, למרות שלא היה לי
דיי כוח לבדר אותו. בעצם אני מכור לתחושה כבר מגיל שש עשרה.
לכל אדם יש חולשות, וזאת אחת החולשות שלי מתוך רשימה ארוכה.
הבטתי ארוכות בהבעתו, חושב לעצמי שאם עוד פעם הוא יעז להציע לי
להתעלס איתו אני פשוט ארק לו בפנים. בחיי שהוא לא יצליח לגרור
אותי לעולם למיטה כמה שרק לא יתחשק לו.
''מחר מישהו הזמין אותך.'' הוא ניגש ישר ולעניין, אבל לא בדיוק
הבנתי מה רצה להגיד בכך.
''רגיל או באריזת מתנה?''
לקח לו כמה שניות לחשוב עד שהבין אותי ואז פרץ בצחוק רועש.
''הו, אתה משהו. בקיצור, מחר יש לך לקוח מכובד שמשלם במזומנים
וביד רחבה''.
''ומי זה המישהו המכובד הזה, אם יורשה לי לשאול?''
הוא הניד בראשו לשלילה. ''הוא ביקש לא להתגלות. אתה כבר מכיר
את הסיפור - חדר חשוך''.
מכיר עד כאב, השלמתי. ''אבל בתנאי אחד, בלי שום סאדו. כי ממש
נמאס לי מהקטע הזה''.
''ואתה עוד מציב תנאים כשיש לך הזדמנות מדהימה כזאת,'' הוא שוב
צחק, ''לא, אבל באמת שהפעם אין שום דרישות מוגזמות. אני אגיד
לך מהן כל הבקשות שלו''. הוא הוציא מהקלסר שמונח על שולחן
הכתיבה שלו נייר וחיכך בגרונו. ''צעיר, בעל ניסיון וביצועים
טובים... כלי טוב, וזהו בעצם''.
כל שלושת התנאים התקיימו אצלי. אני בן תשע עשרה עם ניסיון של
שלוש שנים ושנורקל לא רע בכלל, אבל בכלל. ''ומה בקשר לתנאים
שלי? בן כמה?''
''שוב אתה והשטויות שלך? טוב, בן ארבעים ומשהו,'' התלונן והביט
בפנים חמוצים. ''אלפיים וחמש מאות לשעה או משהו וזה רק הסכום
התחילי, טוב לך?'' הפציר.
''מצוין,'' הכרזתי, ''באיזו שעה?''
הוא תפח על שכמי בידידות ושחרר מפיו ענן של עשן סיגריות. ''מחר
בעשר בלילה''.
''אהיה כאן שעה לפני הזמן, אצפה לזקן בקוצר רוח''. הזקן דווקא
פחות מצא חן בעיניו, אולי בגלל שהוא עצמו עבר כבר את החמישים
שלו.
נפרדנו לשלום ויצאתי מהבניין, מדלג במדרגות המסדרון. עליתי על
הג'יפ החדש שלי, מתכוון לחזור הביתה סוף כל סוף. בדרכי חלפו
מול פני תמונות רצות המופיעות כביכול מיום המחר, הפגישה עם
המסתורי העשיר. בעיני רוחי ראיתי את הכסף הנופל עלי משמיים.
טוב, בסך הכל אלה היו אלפיים וחמש מאות ש"ח, אבל במחשבה שניה
כמה לבן אפשר לחמם עם הכסף הזה ואיזה עסקים אפשר לעשות
בסופשבוע...
למען האמת גם אני לא בדיוק קבצן חסר כל, אבל אם יש לי בית
משפחה תלת קומתי בסביון. אבל זה לא אומר שאני זכאי לקבל את כל
הכסף שבעולם. לא ולא, אבי ידע היטב איך אני יודע לבזבז את כספי
ולאלו מטרות. מה שהוא לא ידע זה מהי העבודה שלי. בוודאי חשב
שאני משוטט בלילות ברחובות עם החבר'ה, מזריק ושותה עד לאיבוד
חושים. לא היה לו מושג במה אני עוסק כבר שלוש שנים ''בבית
הלבן'', והוא לא יידע מעולם. למעשה יצרתי לעצמי סביבה עיוורת,
האמת היא שאפילו שמעון לא יכול היה לנחש שאני בן למשפחה עמידה,
הוא העדיף להתייחס אלי כאל צעיר משכונת התקווה, וטוב שכך.
בוודאי שגם לחבריי לעבודה לא היה מושג קלוש שמי שמסתתר מאחורי
הפרצוף הנאה שלי הוא לא פחות מאשר בנו המופרע של סופר דגול,
כוכב תקשורת.
בחרתי לעצמי סגנון חיים שכזה מרצוני החופשי, באותה מידה הייתי
יכול גם לעשות קרירה בתחום התקשורת או לכל הפחות להיות איש
הי-טק. אבל החלטתי שהחיים האלה הם לא בשבילי, תמיד חיפשתי
לעצמי אתגרים. ובכן, מצאתי כבר אחד.
החניתי את המכונית שלי במוסך ועליתי בשקט לביתי.
''לאן רודף אותך השד באמצע הלילה?'' שאל אבי בתוקפנות ברגע
שפתחתי את דלת הכניסה. ''עוד פעם אתה מבלה את זמנך עם כל
המסוממים חולי האיידס ההם?''
זרקתי לעברו מבט עייף ומתחנן. ''בבקשה, אבא, תעזוב אותי בשקט.
אני מת מעייפות והדבר האחרון שאני ארצה עכשיו יהיה לריב אתך''.
''אני מתבייש בך,'' נבח, ''אתה לא מפסיק לאכזב אותי''.
כן בטח, אבא יקר, אבל לא שמת לב שהתקליט מקולקל והמנגינה חוזרת
על עצמה? ''אני הולך, לילה טוב''.
''בחיים שלי לא חלמתי לקבל עונש שכזה מהשמיים,'' המשיך, ''למה
אתה לא יכול להיות כמו כולם?''
הו, אבא, כמה מרגש. אבל זה לא מה שלימדת אותי במשך כל השנים
האלה להיות משהו קצת יותר מכובד מגוש חרא שהושלך לרחוב?
''אני ואמך עשינו הכל כדי שתהיה בנאדם נורמלי, ונכשלנו. אז
תגיד לי...''
סגרתי אחרי את דלת חדרי בטריקה, עדיין שומע את קולו המרוחק של
אבי מהדהד בראשי. עוד משנות הילדות שלי תמיד המילה האחרונה
היתה של שלו, בכל מקום היה רק הוא - אבא. אבא, כל הטוב
בהתגלמותו, האיש הכי ישר והוגן עלי אדמות, אנציקלופדיה מהלכת,
אלוהים כל יכול - זה מה שהעביר לי ולאחותי כל אותם השנים.
ההחלטה של אבי היתה כחוק שאסור בשום פנים להתעלם ממנו, הוא זה
שקבע מי יהיו החברים שלנו, על סמך עצמו החליט את סדר היום
שלנו, הוא הכריח אותנו להישמע רק לו, לחיות את החיים הסינטטיים
שלנו כדרכו, לנשום את האוויר שלו מבלי לשים לב שאנחנו כבר
נחנקים.
הוא היה ונשאר האיש מהחלונות הגבוהים, ואנחנו שני ילדיו מהם
אפשר רק להתבייש. שני ילדים עלובים ונטולי כשרונות, שרצים עם
זוג ידיים שמאליות. בכל הזדמנות הדגים לנו לאיזה גובה הוא
מסוגל להתיימר מעלינו, לא פסק להשוות בין שלושתנו, כשהוא מציג
את החסרונות הרבים שלנו מול האידאל שלו. הוא ורק הוא נשאר
ויישאר לנצח הדמות להערצה, ואנחנו, זוג אנשים נחותים ואומללים,
חסרי ערך בעיני כולם.
גם אימי נשארה לאורך השנים המשותפות נשלטת, כי כל הסמכויות הן
בידיו. לה לא היתה כל זכות להתנגד לרצונותיו, כי כאמור, בסופו
של דבר הצודק היחיד היה הוא. בגיל שתיים עשרה רציתי לנסות את
מזלי בתחום המוזיקה, אימי רכשה לי גיטרה והתחלתי לנגן. באחד
הימים אבי נכנס לחדרי כשהוא מתלונן שהצלילים המזוויעים שאני
מפיק בחדרי צורמים ובלתי נסבלים, הוא אמר בנימה חד משמעית שאני
כישלון. שנתיים לאחר מכן היתה בידיי מחברת שלמה של שירים
שכתבתי, קיוויתי שהפעם הוא חייב להתגאות בי, מסרתי אותה לידיו.
ביום שלאחר מכן הבחנתי בה מונחת על שולחן הכתיבה בחדרי, לאחר
דפדוף מעמיק לא ראיתי דבר מלבד תיקון שגיאות כתיב, שאבי הבליט
בעת אדום.
גם אחותי לא זכתה ליחס טוב יותר ממני, היא השקיעה שנים ארוכות
בלימודים בבית הספר לדרמה כדי לשמוע מאביה האהוב, שלא יצפה
לשחקנית כמוה עתיד מבטיח בתחום.
עם זיכרונות מעיקים אלה נרדמתי לבסוף.
התעוררתי בשעות מאוחרות של הבוקר, יכולתי להריח כבר את ריחה של
ארוחת הצהריים, שאמי מכינה, נודף מהמטבח בניחוח מעלה תיאבון.
עשיתי מקלחת קרה, התגלחתי, התלבשתי וירדתי למטה. כבכל יום
ראיתי את אחותי היושבת על הרצפה בישיבה מזרחית ומזפזפת בין
הערוצי הטלוויזיה באדישות. הצטרפתי אליה לשעה או שעתיים. סעדתי
באווירה ביתית קרירה ולאחר מכן הסתגרתי בחדרי לזמן מה, להקשיב
לג'ון לנון האהוב שלי. בשעות הערב ניגשתי לחדרו של אבי, הדלת
לא היתה נעולה הפעם, נכנסתי. אבי לא חשב לנכון להתייחס
לנוכחותי בחדרו, גם אם ידע טוב טוב שעמדתי מאחורי גבו. הוא היה
עסוק בכתיבה.
''אבא,'' התחלתי להגיד בחוסר ביטחון, ''תקשיב, אני אחזור מאוחר
היום, מוטב שלא תחכה לי ותלך לשון בזמן''.
שום תגובה. עמדתי זמן מה עד אשר העלה את קולו. ''כשאתה יוצא,
אל תשכח לסגור אחריך את הדלת''.
פסעתי לאחור בזעם וסגרתי את הדלת חדרו בשקט. נכנסתי לג'יפ שלי
והפעלתי את המנוע. הייתי כבר בדרכי ל''הבית הלבן''. שמעון פגש
אותי בכניסה, תחב לידיי מספר ניירות לחתום עליהם - עשרים אחוז
מהעסקה היו שלו. שלא כהרגלו הוא העיר שאני נראה מצוין וחבל
שהלקוח לא יזכה לראות אותי במלואי הערב. הוא בוודאי ישמח
להרגיש אותי, חשבתי לעצמי.
חדר העבודה שלי היה מסודר להפליא, במרכזו עמדה המיטה הזוגית
שחלקתי עם עשרות גברים, ווילונות כבדים מסתירים את אורות הלילה
המבצבצים מבעד לחלון. ניגשתי לראי להיווכח מה גרם לשמעון לתת
לי את המחמאה. מולי עמד בחור נחמד, ואפילו יותר מזה, עם השיער
שחור גלי ועיניים כהות ואקזוטיות, שמתי לב כמה שהעגיל שעשיתי
לפני כמה ימים בנחיר הולם אותי.
הפעם נקבע ''חדר חשוך'' ובוודאי שהאורח המסתורי יהיה עוד
איזשהו שר משועמם בממשלה או איש טלוויזיה חסר סיפוק שאישתו לא
מסוגלת לפנק אותו די הצורך. היו לי כבר שניים כאלה, אותו לילה
אמור היה להגיע השלישי. עד כה לא קיבלתי מאף לקוח סכום דומה,
הייתי להוט לגמור עם כל העניין ולצאת עם תום למועדון שהוא כל
כך רצה שנלך שנינו ביחד. כיביתי את האורות בחדר והתיישבתי על
קצה המיטה, ממתין למסתורי.
בדיוק בשעה עשר הדלת נפתחה, צל גדול ממדים נכנס דרכה והזדרז
לנעול אותה אחריו. נשימתו היתה כבדה, כמעט חייתית, בצעדים
קטנים הדמות התקרבה לעברי. פתאום שמעתי רעש של נפילה רמה,
הבנתי שהמישהו הזה יסתבך. הרי ביקשת חדר חשוך, חשבתי כשאני על
סף גל צחוק. אילצתי להחזיק את עצמי בידיים. הצל התיישב על
המיטה, מלטף את רגלו הפצועה. מאוחר יותר ידו התנגשה בחזה שלי.
''הנה אתה, מלאך שלי,'' שמעתי את קולו הלוחש.
אחיזתו הייתה נוקשה ומבולבלת, הוא הכניס אל ידיו לחולצה קיצית
קלה שעלי וחיבק את גופי בתשוקה רבת עוצמה. הוא גישש בפטמות
הקטנות שלי ולבסוף הוריד מעלי את החולצה, אני באותו זמן הספקתי
להפשיל את מכנס החאקי שלי. בטירוף כפות ידיו עטפו את הבליטה
שבתחתונים שלי, שמעתי את אנקתו הגבוהה והמסופקת. הוא משך את
גומי התחתונים קרוב אליו, מותח אותם במידה מרבית, לא שם לב
שהוא משחית לי את רכושי, בהתחשב בכך שרק לפני שבוע קניתי את
תחתוני הבוקסר ההם.
עכשיו הגיע התור שלי, לראשונה נגעתי בגופו הגדול, בכרס השעירה
והשופעת שלו. הורדתי את רוכסן מכנסיו ואת הלבוש התחתון, מגלה
איבר מין לא מרשים במיוחד. ''תאונן לי,'' לחש בקול נמוך. טוב,
הרהרתי, אם היית משלם על פי מינימום אני הייתי שולח אותך לכל
הרוחות, אבל עם הכסף המוצע אני מוכן לעשות אפילו יותר מסתם
לאונן לך. הרבה יותר.
כל אברי גופו היו רטובים מזיעה, הלילה היה חם מתמיד, כעבור זמן
קצר הבנתי שגם אני מזיע לו פחות. ידיו מפעם לפעם נאחזו באיברי
הזקוף, פיו עשה את הנדרש ממנו. הוא לא הפסיק להשמיע אנחות
וקולות של הנאה רצופה, הנשימה שלו גברה מרגע לרגע.
יכולתי להרגיש את הריח המיוחד שלו, זו לא היתה משחת גילוח או
בושם גברי, היה זה ריח של אבקה צמחית כלשהי מעורבת עם ריחה
הקלוש של הזיעה. הגענו לשלב ההתעלסות, הוא הרים את שני רגליי
מעלי, השוכב על המיטה, בפיסוק רחב. מבלי למהר הוא קירב את גופו
אלי בניסיונותיו הנואשים ניסה לכוון את איברו הזקוף, זה דיי
בידר אותי כחשבתי שביצועיו דומים לאיך שמכניסים תקע לשקע
בחושך. ולאט לאט הוא חדר לתוכי.
המשכתי לשתוק כשהוא העלה בחדר צעקה חושנית. משהו מתכתי נפל על
בטני השטוחה, התעניינתי בדבר המוזר הזה לכן נטלתי אותו לידי.
היה זה תליון עגלגל, ממנו נדף הריח המוזר ההוא. הרגשת דז'ה וו
שטפה אותי לרגע קט...
''אני גומר!'' אמר והפעם בקושי שמעתי את קולו. הוא התנענע
בטירוף, מקרב ומרחק את גופו מספר פעמים. ''זהו. עכשיו תורך.''
הדמות נשכבה במקביל אלי, משכיבה את הראש סמוך לשלי. זרועו
נדחסת מתחת לעורפי וידו השניה יורדת מטה ותופסת בזין הלוהט
שלי. מעלה ומטה, מעלה ומטה, הוא מאונן לי ומתנשם עמוק. הוא לא
ממהר לשומקום, התנועות שלו איטיות וסבלניות. הוא מחבק אותי
נורא חזק ומצמיד את פיו הפעור לשפתיי ומביא נשיקה צרפתית
ממושכת. הוא מחזיר את ראשו חזרה לכרית ומרפה מאיברי.
אני מקשיב לקול האוויר החודר לריאותיו וכביכול ממרחק רב מופיע
הקול השלו:
''אגם קסום מאחורי הבית
אדם רדום
וזה אתה, ילדי
הרחק משדות הזית
שומר על נשמתי
מאחורי הבית...''
גופי מתקשה לפתע, אימה מציפה את כל כולי. לא, זאת לא היתה
הזיה, אלא זה הוא ששר לי שיר נשכח - הוא. בפאניקה שמסתגרת
בתוכי ומסרבת לצאת אני מושך אלי את התליון המצרי בשם ''עזקה''
שעל צווארו ומקבץ אותו באגרופי בכוח רב. גופי רועד.
''אז מה, אתה גומר או לא?'' הקשבתי לקולו השתלטן והברור של
אבי, מוכר יותר מכל דבר אחר.
בבהלה עצומה אני מתקשה להאמין שהאדם ששוכב לידי זה הוא, שהאדם
שלפני זמן קצר התעלס איתי והרגע מחזיק בידו את איבר מיני הרפוי
ומבוהל הוא לא אחר מאשר אבא שלי. האיש אשר שר את השיר שכתב
והלחין ולבסוף הקדיש לי אותו עוד כשהייתי בן שנתיים... ושוב
חזר להזכיר לי את אותם הזמנים. בטני התכווצה בכאב, הזיעה קפאה
על גופי. לא, זה לא כך, צרחתי בתוכי.
ידו הקשוחה מנענעת בכוח רב את איבר המין שלי, אולם הפחד דחק
לצד את התשוקה המינית לחלוטין. ''אני לא יכול,'' זעקתי. עצמתי
את עיניי בכוח רב. דממה השתררה בחדר, גל פחד נוסף נפל עלי
כשהעליתי את המחשבה האיומה שהוא זיהה את קולי.
אבל הוא לא.
''בעיה שלך,'' אמר לי בייאוש. הוא קם מהמיטה, בעוד שאני שוכב
אחוז פחד ומחוסר הכרה למחצה. הקשבתי לרחשי הבד - הוא החל
מתלבש. פעולה זו ערכה לא יותר משתיים עד שלוש דקות, זמן שנראה
לי כנצח. פקחתי מעט את עיניי, אבי עמד במרחק מה ממני, קרוב אל
הדלת. הידית חרקה תחת מגע ידו והדלת נפתחה לרווחה. אורות
אדמדמים וחלשים הבליחו מתוך המסדרון, הוא עבר דרכה, מחזיר את
דלת העץ למצבה הקודם.
קול צעדיו המשיך להרעיש בראשי גם כאשר יצא מהבניין. בלעתי רוק
כששמעתי את רעשי המנוע המופעלים.
הוא לא יידע דבר, חזרתי להזכיר לעצמי. נחרדתי למחשבה מטרידה -
איך אביט בעיניו של אבי מבלי להרגיש את הסלידה והזעם? איך
לעזאזל אעז להשפיל בו את מבטי החצוף מבלי לחוש בושה?
בניסיוני לקום מהמיטה איבדתי את שיווי משקלי והתמוטטתי על
הרצפה. בחילה עזה השתעשעה במערכת העיכול שלי. זחלתי עד לחדר
השירותים הקטן ושם הנחתי את סנטרי על מושב האסלה והקאתי.
בהתחלה חשבתי שהוקל עלי, במהרה הסתבר לי שהכל רק מתחיל.
בקושי רב פסעתי חזרה למיטה. חשתי בריח המיוחד שהשאיר אחריו
אבי, לכן משכתי אלי את הסדינים הלחים והשלכתי אותם על הרצפה,
לאותו כיוון גם את הכרית. נשכבתי על גבי לבהות בתקרה הקודרת,
משחזר בראשי הכואב את הרגעים הבלתי נסבלים ההם. מאין נודע
הקשבתי לצלילו העיקש של הטלפון, בוודאי שזה היה תום, לא קמתי
להרים את השפופרת, רק הקשבתי לצליל הרם עד שפסק.
הצליל החוזר על עצמו התחלף למנגינה מלודית יותר של ''מאחורי
הבית''. ייבבה קצרה נפלטה מפי ושוב חזרה אלי הדממה הרצחנית של
שתיקתי שצרחה בתוכי בחוסר רחמים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.