באמת שהוא לא התכוון להעליב אותה, זה יצא לו בטעות, אני נשבע.
תאמינו לי, אני המספר הכל יודע, וזה נכון - הוא לא התכוון. אבל
בכל זאת, היא הרגישה כאילו קליע מתכת לוהט עבר דרך החזה שלה
הישר אל תוך הריאות הקפואות שלה שמתחילות להיות מוצפות בכל
מיני נוזלים של בלבול ומחשבות מוזרות ורגשות של כאב וכעס.
תוך מאית השניה, הפנים שלה הפכו אדומים ולוהטים, העיניים שלה
הפכו רטובות ומבריקות והלב שלה פעם במהירות אדירה.
היא התפרצה עליו בצעקות, מכה באגרופיה על חזהו ועל כתפיו בלי
משים. היא צעקה כמה שהיא טעתה, שהיא חשבה שהוא מישהו אחר והיא
רק עכשיו מגלה מי הוא באמת ואיך היא לא שמה לב.
הוא עמד שם ועיניו היו מכווצות בכעס מעורבל בלגלוג, נותן לה
להתפרק מתוך מה שנראה בעיניו כמשבר זמני שיעבור ברגע שייגמר
כוחה והיא תשוב ותחפש מפלט בין חיבוקו החם, כמו שהיא תמיד
עושה.
הוא נתן לאגרופים שלה, שהיו חזקים מכפי ששיער שיהיו, לחבוט
בגופו, ממצמץ בעיניו בכל פעם שהרגיש שהמכה חזקה מדי, והיא צעקה
בהיסטריה והעיניים שלה, שקודם היו רק דומעות ומבריקות, היו
עכשיו אדומות מזעם ומכעס ומבכי ומאלוהים יודע מה עוד והדמעות
שלה זלגו לה על החולצה והוא התפלל שהיא כבר תתייאש ותירגע
ותעמוד רגע, מתנשפת ורועדת, תביט בו עומד מולה - קצת מפחד קצת
מזמין, תנגב את הדמעות מעיניה בעזרת שרוול החולצה הבהיר ותחייך
חיוך קטנטן וביישני בצד הפה עם עיניים מושפלות לרצפה ומציצות
אליו מדי פעם, מסמנות שזהו, הסערה עברה ואפשר לצאת החוצה
ולהירגע ואז הוא יחבק אותה וילחש לה באוזן מילים בשפה שרק היא
מבינה והיא תמשוך באפה שרידים של בכי ותגיד לו שהיא מצטערת
והוא יגיד שזה הכל אשמתו ואז, הכל יהיה בסדר.
אבל היא ממשיכה, האגרופים שלה מתחזקים והוא כבר מתחיל לסגת
אחורה, הדמעות שלה זולגות ללא הפסקה והעיניים שלה אדומות
ונפוחות, השפתיים שלה ממלמלות מילים בשפה שהוא כבר ממש לא מבין
והוא רק רוצה שהיא תפסיק. הוא נסוג לאחור ומבקש שתפסיק כבר
והיא עוצרת, עומדת מתנשפת ורועדת באגרופים קמוצים, מלקקת שפתיה
המלוחות מהדמעות ויוצאת החוצה - לא לפני שהיא צועקת עליו כמה
שהוא מטומטם ואיך שהיא טעתה כשהיא חשבה שהוא מישהו אחר ורק
עכשיו היא מגלה מי הוא באמת ואיך שהיא מצטערת שהיא בכלל מכירה
אותו וזה שהיא לפעמים מקשיבה לבריטני ספירס זה ממש לא אומר
שהיא רדודה.