מוקדש לכל אותם הטועים.

הם קראו לו ''חושך'', אך מפי נשמע תמיד שמו האמיתי, שחר. הם
הוליכו אותו שולל, בזמן שאני דגלתי בגילוי לב, כך הוא ידע שבכל
הזדמנות יוכל לסמוך על היושר שלי. הוא היה הדמות להערצת הקנאים
והצבועים שהקיפו אותו, בכל כוחי ניסיתי להצילו מידיהם. הם פגעו
בו ואז לראשונה הבנתי שאני חסר יכולת להשפיע ולעזור לו עוד.
הוא היה שחר, ולמען האמת היה זה השם היחיד שיכול היה להתאים
לברנש מיוחד זה. עיניו הגדולות השחורות, לעתים תמימות משכו
אליהן המבטים של תשוקה, ואיך לא, כבוד. שיערו השחור המבריק
והמתולתל משומן ברוחב לב, שפתיו העבות מסוגננות בכל יום בחיוך
סימפטי, עור גופו שנראה שזוף בכל ארבעת העונות חלק וכה ילדותי.
הוא היה ילד, פשוט כך, גם עכשיו עדיין הוא רק ילד בן שבע-עשרה
שאפילו בעת זקנתו היה נשאר בחור נערי, כי אין איש אשר מסוגל
לדמינו אחרת.
על אף הפרש הגילאים של שלוש שנים ביני לבינו הייתי רגיל
להתייחס אליו כמבוגר המתמנה להיות מורה דרך, כאח בוגר, כמו
שהיה בוודאי מתייחס גאון לתלמידו, וכים אל הנהר הנשפך לתוכו.
אהבתי ואוסיף לאהוב אותו עד סוף ימי, כי הוא היה החלום שחזר
אלי בלילות אינסופיים שהתגשם לבסוף... ואיננו עוד.
לעתים בוהה אני בתמונתו התלויה על קיר חדרי וחש את הדמעה
המתגלגלת במורד הלחי, שומע את קולו המרוחק פונה אלי ואומר, הוא
מעביר לי מסר שלא יישכח, ''תודה, אחי, על האושר הזמני שהענקת
לי. תודה על שאכזבת''.

בגיל שמונה הוא הפך להיות חלק מהמשפחה שלי, נהיה אח שאף פעם לא
זכיתי בו. אמו נפטרה בסוף שנות העשרים לחייה מדלקת ריאות
שהביסה אותה.
רות הייתה עוזרת תמניה בביתנו, זאת משום שהורי היו עסוקים מדיי
בנסיעות לחו''ל במטרות עסקים, בעבודתם המכובדת ובעיקר בעצמם.
אני זוכר את פניה הרזים והארוכים מלווים בכל יום בהבעת תודה
וברוח טובה, את ריסיה הכבדים הנופלים על עיניה הכנות, עיניים
ששחר ירש ממנה.
היא הייתה לבדה לחלוטין ובכל, קרובי משפחה היו לא יותר מבדיחה
עליה צחקה ומפעם לפעם התירה לעצמה להזיל דמעה. במותה השאירה את
הבנה היחיד בודד בדיוק כמוה. הוריי נכנעו ללחצם של הידידים
והשכנים ואפשרו לשחר לגלות בהם, באנשים זרים כליל, משפחה
מבטיחה.
שנים עברו והוא צמח ונהפך למתבגר יפהפה, רזה ואתלטי, בעל נפש
מיוחדת במינה, מהפכנית ומתחשבת, לב חם ואוהב. כזה שאף בחורה לא
מסוגלת לעמוד בפניו, כל אחת רצתה לראות בו את ידידה הקרוב,
מאהבה המושלם.
המקובלות שלו בחברה קידמה אותו במרץ, לפעמים חשבתי שכולם
אוהבים אותו יותר מדיי. אך הוא היה ''שונה'' מאתנו, שונה למעשה
מהרוב המנצח, שונה מכולם. התחלתי להבין את קצה החוט של המחשבה
הנועזת עוד כשהיה בן ארבע עשרה כשקראתי מתוך היומן שלו (עכשיו
אני מוכן לספוג את האשמות) שעסק ברובו בשירים המדברים על האהבה
שבין גבר לגבר, כלל מכתבים לבני כיתתו שלעולם לא נשלחו.
קצת התאכזבתי ממנו באותו זמן אבל איכשהו האופי הליברלי שלי גרם
לי לקבל אותו כמו שקיבלתי את כל שאר ''השונים'', לא פסקתי לחוש
כלפיו אהבה גדולה... של אח בוגר, כמובן.
מאוחר יותר הוא שיתף אותי בפנטזיות שלו שמאז ומתמיד היו
סמויות, כמו שהוא שיתף אותי בכל שאר העניינים. ''אני רוצה לצאת
מבתוליי,'' אמר לי באחד הבקרים, ''אבל אני לא יודע איך להתחיל
עם גבר''.
השבתי לו שהוא צעיר מדיי ודבר שני הוא שאינני מבין גדול בעניין
זה. לא הבנתי את המסר שניסה להעביר לי, או שהעדפתי לעשות מעצמי
בור גמור. ''יש הרבה בנות שרוצות אותך''. ידעתי שאין כל טעם
להזכיר לו זאת למרות הכל התייחסתי להצעתי כאל ניסיון סטרייט
נוסף שלי.
''אבל אפילו לא עומד לי כשאני נמצא בחברת נקבה, אז עם מה אתה
רוצה שאני אזיין אותה?'' אמר כשהוא מצביע על מפשעתו. מיד שנינו
פרצנו בצחוק, שלי היה מעט מאולץ.
חיי החלו להתפרק עם הזמן, חיי המין שלי, התחלתי להבין זאת מאז
שחברה שלי החליטה לנתק אתי את הקשר. בעבר היינו צמד מאוהבים
שלא היה אפשרי להפריד בינינו. הלכנו לכל מקום יחד, בילינו יחד,
רקדנו יחד, אהבנו זה את זו, עשינו אהבה אינספור פעמים.
לכשחזרתי ערב אחד מהצבא הפעלתי את תא הקולי ושמעתי את המשפט
האכזר ביותר שרק יכול להימצא: ''יונתן,'' שמעתי את קולה חסר כל
הבעה, היא אף פעם לא קראה לי כך, תמיד היה אצלה רק יוני. ''אני
לא חושבת שכדאי לנו להמשיך להיפגש''. אחרי הפסקה ארוכה הוסיפה,
''יש לי מישהו אחר''. הרגשתי איך שלבי הרעב מושך אליו כאב נורא
ואיום.
אחרי המקרה ההוא הבחנתי ביחסן של כל שאר הבנות שפשוט התרחקו
ממני, הפופולריות בקרב המין הנשי אבדה כמעט לגמרי.
זה היה יום ההולדת שלי שחגגתיו בחברה מצומצמת של בני משפחה
קרובים וכמה ידידים, מבטו הערמומי של שחר שבאותה מידה יכול היה
להתפרש תמים ביותר לא נתן לי דקה של מנוחה בזמן שסעדנו. הוא
עקץ אותי עם העיניים הגדולות, המדברות שלו.
כשהאורחים התפזרו לבתים החמים שלהם באותו ערב קיצי חם גם הוריי
נאלצו לעזוב את שנינו לבד, עסקים, איך לא? החלטתי ללכת לישון
מוקדם מתמיד כי היה לי כאב ראש בלתי נסבל. עליתי לחדרי וכעבור
דקה או שתיים ראיתי איך שהדלת נפתחת.
הוא עמד שם בפתח עם החיוך המקסים שלו, ראיתי בעיניו בפעם
הראשונה מבט של בוגר, מבט מפתה. רגליו היו יחפות, הוא לבש את
מכנסי הג'ינס הכחולים והחדשים שלו, שהציגו בצורה מפליאה את
הרגליים הארוכות שנחו בפיסוק רחב, חולצת טי שירט לבנה צמודה
לחזהו ומשתלבת נהדר עם העור הכהה. אני ממשיך להעלות מבט
מצווארו הארוך אל פנים גבריים יפים ביותר שהכרתי מעולם, הודיתי
בפני עצמי אותו ערב לוהט. צעד אחר צעד הוא התקדם לקראת המיטה
עליה התיישבתי מתכוון להתפשט ולהירדם.
''משעמם לי,'' לחש לי. יופי של הצהרה כשאני מת לשון, עיניי
עומדות להיעצם בכל רגע.
''אז מה אתה רוצה, שאשעשע אותך עכשיו, ארקוד באמצע החדר או
שנחגוג מחדש את יום ההולדת שלי?''
הוא חשב על האפשרויות הסתומות וצחקק. אני כבר הורדתי מעלי את
חולצת הכפתורים החגיגית. ראיתי אותו קופץ על המיטה שלי. ''אני
רואה שאתה רוצה שאני אקרא לך איזו אגדה, שתירדם ואז נחזור לימי
הגן,'' קולי היה יבש ומשעמם, ''יאללה, תחפף, בחור''.
הוא לא זע, מחדיר את המבט המוזר שלו אל תוך עיני.
סגרתי את האור, נשכבתי על בטני והסתרתי את ראשי בכרית שינה
רכה. שמעתי את הדממה הארוכה כשלאחר מכן את נשימתו הגוברת. ידו
אחזה בכתפי האחת, הרגשתי את כובד גופו על גבי. התהפכתי, החלטתי
להסיר את הכרית מפני ולדרוש ממנו לעזוב אותי במנוחה, כשעשיתי
זאת פרץ פתאום אור המנורה אל החדר.
''שחר, בבקשה ממך, אני רוצה לישו...'' שחר נשכב עלי, מציב ברך
אחת בין רגליי, צמוד למפשעתי, כך עשו הבנות לפני שהן... ''מה
אתה עושה?'' צעקתי. והוא חייך והמשיך לשתוק. פניו נראים מהממים
לאור מנורת הלילה, עיניו מלאות תשוקה.
המשכתי לשכב אחוז פחד. ואז הגיעה הנשיקה, בלי ששמתי לב שפתיו
כבר השתטחו לשלי, שאפתי אל תוכי את ניחוח הבושם הגברי החזק
שנדף ממנו. רציתי לצרוח עליו שוב אבל גיליתי שאין לי מספיק
חמצן כדי שאוכל לדבר. הוא נשק לי בשנית, כאילו שמנסה לעצור
אותי מלהגיד מלה. לשונו השתרבבה בלשוני, הוא ידע לעשות זאת
היטב, הוא ידע. הוא ידע לענג את גופי המתוח באמצעות תנועות
ידיו המלטפות את החזה החשוף שלי. השתחררתי מאחיזתו ונעמדתי על
רגלי, אך הוא משך אותי בידי חזרה. ''תמיד חלמתי לעשות את זה
אתך,'' לחש שוב.
הרצון להירדם חלף, אדרנלין ביצע כבר את תפקידו. ''תבין, אני לא
הומו!'' התכוונתי להכריז בקול רם וברור ובמקום זה שמעתי את
קולי החלש והמגמגם.
הוא מצמץ. ושוב נאחז בזרוע שלי וקירב את כף ידי אל ירכיו, אל
איברו מזדקר בתוך המכנסים הצמודים.
''תרגיש את זה ואז תבין עד כמה אני חם עכשיו''. אצבעותיי נגעו
בפעם הראשונה בחיי באיברו הקשה כאבן, מעולם לא העזתי לעשות
זאת. הוא לא וויתר, הוא ליטף את פני בכריות אצבעותיו הרכות,
לוחש מילות אהבה עדינות ביותר שלא יצא לי הי פעם לשמוע מבחורה.
''תמיד נמשכתי אליך,'' אמר, ''אבל אתה לא שמת לב לחיזורים שלי
אף פעם. אני כל כך אוהב אותך''.
עדיין הייתי המום לחלוטין ממה שעבר עלי... על שנינו. גופי
הנוקשה והמוגבל בתנועות נפל על המיטה, עיני נעצמו. כשפקחתין
הבחנתי בו מתנשא מעלי כשהוא עומד על המזרון. הוא החל מוריד
מעליו את החולצה קצרת השרוולים ולחשוף את פלג גופו העליון
המושלם. לאחר מכן החל להפשיל מכנס באיטיות, כפתור אחר כפתור.
מעל ראשי נגלתה זקפתו העצומה המוסתרת על ידי תחתוני הבוקסר
הלבנים. רגליו נכפפו, הוא מניח את ראשו על החזה המזיע שלי
ולשונו כבר עושה את הנדרש ממנה. הוא מרטיב את גופי הלוהט, מלקק
את בטני השטוחה. שמעתי את רוכסן מכנסי נפתח בזמזום, חשתי את
ידיו השוקעות בתוכם. ''בבקשה, תפסיק,'' מחיתי.
נראה שהוא החליט להישמע לקולי. ככלבלב נאמן הוא זחל לעבר הכרית
והניח עליה את ראשו, עיניו השחורות נצצו. במשך כל אותו לילה לא
אמרתי מלה על אף שכמעט ולא ישנתי, הקשבתי כל אותו זמן לקצב
נשימתו החמה עד אשר נרדם.
גם בשנתו נשאר להיות האדם המהמם ביותר בעולם. תווי פניו היו
מושלמים בעדינותם, כמעט כשל אישה, אך לא, באותה מידה היו גם
מספיק גבריים. החזה החלק שלו היה צמוד אל גופי ברכות שמיוחדת
רק לו, גופו החמים הקרין נעימות מצמררת, הקנה לכל איבריי פינוק
עז שלא חשתי עד לאותו היום.
לשחר היה את הקסם שהפנט כל אדם שהכיר אותו, כישף את כל כולו,
לכד את אמונו, כמו שכורי עכביש מפילים בפח קורבנות חדשים. הוא
ניזון מהערצת אחרים ומאהבתם הגדולה.
כשעלה אור הבוקר לא שמעתי יותר את קול נשימתו המעודן, לא
הרגשתי את זרועותיו הכרוכות סביב גופי. החדר היה ריק, השמש
החדירה את קרניה מבעד לחלון הקטן. היה זה אחד הבקרים המופלאים
ביותר, הבוקר שיביא עמו את התופעה המדהימה ההיא, בעוד שעות
ספורות אמור היה הירח לכבוש את השמש העצומה, ליקוי החמה מתחיל
או-טו-טו.
יצאתי מתוך חדרי לעבר המרפסת, עצמותיי כאבו נורא. ראיתי את הים
הכחול הסוער קרוב למדיי, זאת משום שביתנו היה בית חוף קטן
ומרוחק משכונות מגורים. ממש במרחק מטרים ספורים התמקם החוף
הפרטי עטוף בחול, צבעו כצבע השנהב. העליתי על רגליי את המכנס
אותו מצאתי זרוק על גב הכיסא ופסעתי לעבר החוף.
הוא השתזף בשמש הלוהטת. הגוף הרזה והשחום נופש ליד הים ללא כל
שמיכה תחתיו, רגליו חפורות בתוך החול הנוצץ. שקלתי את האפשרות
לגשת אליו ולומר לו כבכל בוקר, ''בוקר טוב, אחי''. אך ימי
התמימות חלפו להם, הכל כבר היה שונה לחלוטין. הכל.
ניצבתי מעליו, מסתיר לו את השמש. הוא הוריד את משקפי השמש
והעלה על פניו את חיוכו הילדותי. ''איך ישנת?''
''בסדר,'' שיקרתי.
אצבעות רגליו מתגלות מתוך החול, מפזרות אותו לכל עבר. הוא סימן
לי בנימוס להתיישב לידו, עשיתי זאת מבלי להרהר. הוא התרומם
ונישק לי בלחי ושוב צנח ארצה.
''בא לך לשחות קצת?'' שאל.
''בסדר. אני רק אלבש בגד ים''.
''עזוב את זה. אתה לא כזה ביישן''.
הבנתי למה הוא מתכוון. בריצה הוא צעד לקראת הגלים הרועשים,
משאיר אחריו עקבות כמסמן לי את המסלול. התלתלים השחורים שכמעט
הסיגו את כתפיו מתנופפים ברוח, ידיו פרושות לשני הכיוונים
כאווירון. עמדתי במקום זמן מסויים לפני שפסעתי אל הים. ''איזה
בוקר נהדר,'' שמעתי את קולו הרם.
נחשול הכה בגבו וכשנסוג שחר נעלם. קראתי לו בשמו ולאחר מכן
הבחנתי בראשו הצץ מתוך המים. הגלים הכו בו שוב ושוב, אבל לו לא
היה אכפת מזה. ''אני רוצה לבקש ממך סליחה על משהו מסויים
מאוד''. עשיתי אוזניי כאפרכסת. הוא המשיך, ''חלק מהחברות שלך
חושבות שאנחנו מאוהבים כבר מזמן. סיפרתי להן ששכבנו יחד ובגלל
זה הן לא רצו לראות אותך יותר''. בהתחלה העדפתי להתייחס אל
דבריו כאל שקר, אבל הפעם הוא היה יותר מדיי החלטי.
לא ידעתי מה עלי לעשות, האמת שרציתי לרצוח אותו באותה שעה.
''אבל למה עשית את זה?'' נשאתי צעקה כדי שאשמע אותי.
''כדי שתהיה רק שלי,'' ענה לי משומקום.
הייתי כולי זעם, רציתי אליו כדי להסיג אותו. רגליו היו באותו
בוקר זריזות משלי, הוא ברח מפני כשהוא רץ לאורך קו הים, ושוב
פונה לכיוון הנגדי, משחק עם עייפותי.
לבסוף תפסתי אותו, קשרתי את זוג ידיי סביבו. ''אתה לא תברח
ממני יותר!''
''אני גם לא רוצה,'' אמר.
''איך העזת לעשות לי דבר כזה, לא היתה לך שום זכות, שחר''.
הוא משך את שיערו לאחור, המים המלוחים מציפים את עיניו.
''עכשיו נראה אם יש לי זכות לעשות את זה...'' פיו נצמד לשלי
מיד, לשונו נגעה כבר בקצה לשוני. ניסיתי להתנגד אבל במהרה
הנחתי לו לעשות כל מה שירצה, נכנעתי.
הוא הפיל אותי ושנינו נשכבנו על החול חבוקים, הוא היה מעלי.
הרגשתי את איבר מינו הנוקשה נדחס בשלי, פיו המשיך לטרוף את
שלי. הוא לא משך זמן יקר אלא הזדרז להפשיט אותי. ביסודיות רבה
הוא שחרר את חגורת העור, הפשיל את המכנס הארוך שלי ולאחר מכן
את התחתונים. לאט ובאיפוק הוא עיסה את איברי הרפוי, אילולא
הכרתי אותו שנים ארוכות הייתי חושב שהוא מקצוען, גופו עינג את
גופי החיוור בהשוואה לשלו.
היינו שני ניגודים, המראה שלנו לא רק שלא היה דומה אלא בא
בסתירה מלאה. שיערו היה שחור בעוד ששלי בלונדי כצבע החול,
עיניו כהות בהרבה מעיני הכחולות, אני מתיימר מלפניו בראש שלם
כמעט, מה גם ששוני זה בא גם לידי ביטוי בעולמנו הפנימי המנוגד.
אך מה שאיחד את שנינו היתה האהבה ההדדית, הבנתי זאת כבר באותו
בוקר קסום, אחריו היא רק גדלה וצמחה. מן המצופה שחר הכריז
שעומד לי, בהיתי בו הזקוף. לפתע חשתי זאת, הבנתי שאני רוצה
אותו.
בזמן שהוא ליטף בשפתיו הפשוקות את צווארי ובידו שחרר את החוט
המקשר את בגד הים שהגיע עד ברכיו. עיניי נפערו מתוך פחד
כשראיתי חבורת נערים המביטים בנו בהלם גמור. ''שחר...'' התחלתי
להגיד, אך הוא לא שמע אותי.
''תראו מה הולך פה!'' אמר אחד הנערים.
שחר קפץ בן רגע וכשלטשתי בו מבט הוא עמד כבר על רגליו.
חבורה של חמשה נערים ונערות החזיקו בידם את משקפי ההגנה כנגד
ליקוי החמה, הם לא האמינו למראה עיניהם.
''אני רואה שלא באנו בזמן המתאים, חושך,'' מלמל אותו אחד, ''לא
ידענו שאתם בקטע. שני אחים...'' הוא שרק בלעג. אני הרגשתי את
העלבון הכואב, אבל שחר היה רגוע למדי. הוא התקדם אליהם בצעדים
רחבים ונשא קול: ''חברים, קבלו אותי, אני הומו! אני גם מת על
יוני. אני אוהב אותו נורא''.
אף אחד לא ידע מה לומר, גם אני לא. חששתי לקום כי הייתי עירום
כביום היוולדי, כנראה הייתי דומה לפסל ועוד לבן כסיד.
''אז מה תגידו, זה לא מוצא חן בעיניכם?''
כעבור דקה כולם התפזרו, כנמלטים ממקום מקולל, ושרו בכל רם: שחר
ההומו.
הבעתו לא השתנתה, הוא היה כה בטוח בעצמו שזה הדהים אותי, דבר
מוזר עוד יותר שמהצד הוא נראה מרוצה. הוא התקדם לקראתי ולקראת
הים שמאחורי, הוא התפשט בדרך, זורק את מכנסי השחייה על החול.
הוא חייך, כן, הוא חייך! ראיתי בו לראשונה אובייקט מיני, אבל
אפילו אז הוא בכל זאת נשאר להיות האח הקודם והטוב. מוזר איך
שאנחנו, האנשים, מסוגלים להשתנות. אני, שלעולם לא חלמתי להתאהב
בגבר, הרגשתי כלפיו את התשוקה הגדולה. ככה זה, לא תדע עד שלא
תנסה.
על אותו חוף הים סמוך לביתי התעלסנו בזמן ליקוי החמה, למען
האמת לא ייחסנו אל התופעה הנדירה חשיבות מיוחדת. כשהחשיך
המשכנו להתעסק בעצמנו, גם לא שמנו לב מתי חזרה השמש להבליח אור
אחרי שעברה הלבנה. הקצף של גלי הים פגע בשנינו, רטיבותו
ומליחותו לא הפריעו לנו.
לא, לא אשכח את היום לעולם. בחיי, לא אשכח.
מאז התחלנו לצאת יחד לכל מיני מקומות, הוא היה יותר מסתם אח
חורג, יותר ממחזר, יותר ממושא לאהבה עצומה.
כעבור זמן מה קרה מה שאמור היה להתרחש, השמועה הגיעה לאוזני
הוריי. אבי הזמין את שנינו להתיישב במשרדו הביתי, הבעתו היתה
קודרת מתמיד, אמי עמדה בפתח הדלת, צער רב חבוש על פניה.
''שמעתי מאנשים מסוימים על הקשר ביניכם ובהתחלה החלטתי לא
להאמין לאף מלה,'' נאם אבי, ''אבל כששמעתי זאת עוד ועוד, אני
כבר לא יודע מה לחשוב. אומרים...'' הוא חשב איך לבטא זאת
במלים, ''אומרים שאתם זוג נאהבים''.
בנקודה מסוימת ידעתי שהוא מתכוון להגיד זאת, אבל המשכתי להאמין
שאני טועה. עד שבאמת אמר. ''איך אתה יכול להקשיב לדברים כאלה?
איך יכולת להאמין?!'' זעקתי. ''כל מה שהם אומרים...''
''אין טעם לשקר.'' ידו של שחר נאחזה בכתפי. ''הכל אמת לאמיתה
ואם הורינו לא ידעו זאת היום הם כבר היו מבינים מאוחר יותר ואז
הכאב יהיה חזק יותר. זה מה שקרה, אימא,'' הוא פנה אליה, היא
בכתה בפינה, והשיב מבט אל האב, ''ואין מה לעשות. אנחנו לא
יכולים להסתיר את האהבה שלנו יותר, אבא, כי זה כבר לא תלוי
בנו''.
אבא חטף את משקפי הראייה שלו וזרק אותם על הרצפה, לאחר מכן את
כל הניירות שעל השולחן, הזעם היה חזק מכל רצון. הוא ניגש אל
שחר והביא לו סתירת לחי, שחר לא נע. ''איך אתה מעז לקרוא לי
אבא? אתה בכלל יודע מי אתה?! אני אגיד לך, אתה סתם כלב מטונף
שאימצנו, אני ואשתי, מתוך רחמים. ידעתי שיגיע היום ואתה עוד
תגרום לצער רב. אבל דע לך שאף פעם לא האמנתי בך, אף פעם לא
חשתי כלפיך שום רגשות... אבל עכשיו כן, אני שונא אותך!''
''אתה חייב להבין אותנו,'' דרשתי בקול רועד, ''האחריות היא שלי
ושלו, ואני מוכן לעמוד בעונשים כבדים, בסך הכל אני הבוגר מבין
שינינו.''
''אם לא הייתי מכיר אותך הייתי מאשים את שניכם באותה מידה,''
אמר האב, ''אבל תמיד היו לך נשים רבות. אתה לא הומוסקסואל
כמוהו, תבין זאת, במידה מסוימת גם אתה אשם. אבל בכל זאת האשם
האמיתי הוא הזבל הזה שריחמנו עליו פעם, הוא היה צריך למות יחד
עם אמו האמיתית. לכל הרוחות, האשם האמיתי הוא שחר!''
שחר צחק באילוץ. ''אשם? האם יש בכלל דבר כזה אשמים באהבה?''
''תשמע, חרא מהלך,'' לחש אבי בתיעוב, ''תסתלק מהבית שלנו, אתה
זר פה. תמיד היית זר. שאני לא אראה אותך יותר אף פעם. אני
מרגיש בחילה כשאני רואה את הפרצוף המתוק והמאוס שלך. לך למצוא
לך חיים משלך, אלה היו טובים מדיי בשבילך. אני שונא אותך''.
התקרבתי אל אימי המיואשת. ''בבקשה, תגידי משהו. בבקשה''.
היא מחתה את הדמעות מעיניה האדומות והעבירה בידה בראשי. ''אתה
עוד תתרפא מהמחלה הזאת והכל יהיה בסדר, כמו שהיה בעבר. אביך
צודק בהחלט, שחר לא צריך להיות פה אתך, כך זה עדיף, הוא רק
מזיק למשפחה שלנו ולעצמו''. ובעיקר לכם, שכחת להזכיר, חשבתי
לעצמי.
הוא הביט בחמלה באשה הזרה שתמיד קרא לה אימא ויצא מהחדר, סוגר
אחריו את הדלת בטריקה. אני רצתי אחריו.
''יש לך זמן עד מחר, שחר, לאסוף את כל החפצים שלך ולעוף מפה,
ולתמיד,'' צעק לעברינו אבי. ''יונתן, נראה לי שיש לנו עוד על
מה לדבר. אתה...''
לאחר חיפוש קצר הבחנתי בשחר היושב על המדרכה ברחוב הצר, ידיו
מגינות על ראשו המורד, בדיוק כפי שבדרך כלל עושים האסירים לפני
שגזר דינם יוצא לפועל. טפחתי בשכמו בידידות. ''הכל יהיה בסדר,
חבר,'' אמרתי.
הוא הרים את עיניו הדומעות והמרגשות. ''שום דבר לא יהיה בסדר,
אל תשקר לעצמך. שום דבר''.
''אתה עוד תראה שההורים שלנו יבינו הכל, הם הרי אוהבים
אותנו''.
''ההורים שלך,'' תיקן אותי, ''שאוהבים אותך''.
''אנא ממך, אל תגיד את זה. אתה יודע שאתה טועה עכשיו''.
הוא שתק זמן מה ולאחר מכן העלה קול חלש וחסר בטחון. ''עשיתי
הרבה טעויות, אני יודע, אבל לא הפעם. אלוהים, אולי בפעם
הראשונה אני מתחיל להבין הכל ולראות את העולם באור אמיתי
ולהתבגר סוף כל סוף... לשם שינוי''.
''היינו צריכים להיות זהירים יותר,'' אמרתי, ''נהגנו בטיפשות
החל מאותו יום ש... שעשינו את...''
''שהזדיינו,'' השלים, ''אני יודע''.
''לא לזה אני מתכוון. רציתי להגיד רק שמאז... נהגנו כמו
גיבורים, שלא מפחדים מאף אחד''.
הוא חיבק אותי ברגש בידיו העדינות, גופו הדקיק מתנגש בשלי.
''ושוב אתה משתמש בהכללה, ושוב אתה טועה''.
באותו לילה שכנעתי אותו להישאר בביתנו, אך הוא הבטיח לי שבבוקר
יעלם סופית. ננעלנו בחדרי הקטן ודיברנו שעות על גבי שעות,
צופים בירח המלא שמעבר לחלון הפתוח. כשהתעייפנו עלינו למיטה,
הוא הניח את ראשו על זרועי, נותן לי להרגיש לאחרונה את ריח
שיערו הרענן בעל הניחוח האביבי, ולוחש לי דברים נפלאים ביותר
ששמעתי בחיי.
באותה עת גיליתי שהוא הרבה יותר נבון ממני. פיו שתמיד ידע
להביע משפטים המקשרים את שנינו לעתיד ההולך וקרב ושיתף אותי
בחלומותיו הרבים, השמיע דברים אחרים לגמרי, ריאליסטים ביותר,
שנאמרים בנינוחות כל כך מרגיעה וקסומה וברוח של שלווה.
לא הבחנתי בשום תשוקה מינית, הוא שוב חזר להיות אחי הצעיר
והרגיש, ילד איתו חלקתי את מיטתי בלילות טרופים וחסרי שינה.
''יוני,'' תמיד אמר לי, ''חלמתי חלום מפחיד, אני רוצה להישאר
הלילה אתך. החדר שלי חשוך מאוד, יש שם המון מפלצות מחרידות''.
באותם רגעים הצעתי לו להיצמד אלי, להשעין את ראשו על החזה שלי
או על הזרוע, ממש כמו באותו לילה, ולהירדם.
האכפתיות שלו הרגיעה את נפשי מעט. ובסופו של דבר היא באה,
הנשיקה שטעמה איני מצליח לשכוח עד היום, בשעות בדידות אני עוצם
את עיניי ומרשה לעצמי לדמיינה בפעם נוספת. שפתיו התלטפו בשפתי
העליונה, נגעו חלשות בעיני העצומות. הוא עדיין לחש לי משהו, אך
לא שמעתי מילים ברורות, רק את קולו המהפנט שפונה אלי ממרחקים,
שם מעבר למזח. הוא גרם לי להירדם לקראת עלות הבוקר.
התעוררתי בבהירות וצלילות מושלמת, השמש הקיצית בהקה אי שם.
משכתי את ידי כדי לגעת שוב בגופו, להרגיש אותו עוד הפעם,
ולהפתעתי מששתי את השמיכה הקרה. קפצתי תוך רגע כדי להתעורר
מחלום הבלהות וראיתי את המציאות המאכזבת, הייתי בודד בחדר
הגדול. קראתי בשמו ואין עונה.
נפשי האומללה שקטה כשחשבתי על האפשרות שאוכל לראותו על החוף,
כמו תמיד, שוכב על החול הלוהט, מותיר למי הים להסיג את כפות
רגליו היחפות. לפתע חשבתי ששמעתי את הקול המוכר, את הקול האהוב
ביותר בעולם, מזמזם לו את המנגינה הלא מוכרת. מאושר חלפתי כרוח
הסערה מתוך החדר, רץ אל החוף.
הסביבה הייתה נטושה, הרוח שרקה באוזניי בעצבות מלנכולית. עקפתי
את עצי התמר, חושק לגלות אותו המסתתר מאחוריהם. אך לא, שום
זכר.
ברגע שנכנסתי אל חדרו כל החפצים התמקמו במקומם, בגדיו מונחים
בארונו, תיק הנסיעות המקופל דחוס באחת המגירות, מחברותיו
וספריו ואפילו היומן. הוא לא לקח איתו דבר... ואולי במקום אליו
הוא הלך הוא לא נזקק בחפצים דומים.
חזרתי לחוף ובהיתי בים. לא רציתי לתת למחשבה שהוא הטביע את
עצמו במליחותו האכזרית לזרום הלאה, אבל היא חוזרת אלי גם היום,
וכמעט בכל יום.
מאז עברו שבע שנים ארוכות, זמן שנראה כנצח. נכון הוא שהבית
החדש שלי הוא כבר לא אותו בית-משפחה מוכר וקר, החלון ממנו אני
בוהה בים הכחול הוא לא אותו חלון, רק הים לא השתנה, רק הוא.
לפעמים בימים אפורים ומתסכלים אני מתמלא בזיכרונות וכשפוקח את
עיניי יכול לראותו יוצא מתוך הים, מטלטל בראשו את שיערותיו
השחורות ומעלה חיוך, אבל רק לשבריר שניה ואז השגרה חוזרת אלי.

אני חוזר ליום העבודה שלי, פוגש בדרך אנשים אנוכיים, מקשיב
לשיחותיהם האדישות ומשעממות, לרכילות הסתמית. אני מעתיק מבט
מפניהם כדי להביט בשמש מסנוורת ומתנתק לאט לאט מכל המטרדים,
מהשמועות המתפשטות, מהאפרוריות ההורגת, משרירות הלב שמאפיינת
אותנו כל כך טוב, מהאכזבות.
מעצמי...