כשהייתי קטן, אבא שלי הביא לי רובה ציד.
שמחתי כל כך, תמיד ראיתי בסרטים אנשים יורים ברובי ציד כאלה
בחיות קטנות וטעימות, כנראה שתמיד חלמתי להיות ציד. שבוע אחרי
זה, נסענו ליער, אין לי מושג איזה יער, אבל יער. הוא הראה לי
איך לכוון ויריתי.
כל השבוע אכלנו ארנבות, כל השבוע. ארנבות צלויות, ארנבות
מבושלות, ארנבות ברוטב, רק ארנבות, הצלחתי לפגוע בחמש ארנבות,
אחרי זה התקרבתי אליהן וחבטתי בהן עם הרובה, אחרי זה אבא אמר
לי שזה טקטיקה טובה.
15 שנה אחר כך, כשיריתי בו, לא שכחתי לחבוט בראשו גם.
מפקח המשטרה מסתכל בי במבט של פליאה.
"סיפור טוב לא?" אמרתי לו בשלווה.
"הוא אמיתי?" שאל, "בוודאי" עניתי לו, בטוח שהחלק עם אבא היה
נכון, הם מצאו אותו לפני יומיים בנחל פולג, קצת יותר עמוק הם
גם מצאו שתי ארנבות.
"אתה מטורף, אתה יודע? למה שתירה באבא שלך?" הוא שאל. "הארנבות
אמרו לי, הארנבות אמרו לי לנקום, אז נקמתי, נקמתי את נקמתן."
"אבל אתה הרגת אותן!"
"נכון" עניתי לו בהירהור "אבל הארנבות לא אמרו לי לירות בי."
המפקח נאנח ויצא מהחדר.
"5 שנים" אמר השופט, ואני צרחתי עד אובדן הכרה.
"זה מגיע לך, חתיכת רוצח דפקט" ענה לי השוטר בשנאה.
שמו אותי בתא גדול ומסריח, עם עוד אחד כזה שמן, הוא שאל אותי
למה אני כאן, אז סיפרתי לו את כל הסיפור ודפקתי לו את הכיסא
בראש 16 פעמים.
מאז אני לבד, לבד, לבד, אבל קצת לפני שהשפעת הגלולות פגה, אני
חוזר ליער, ומחסל את כל הארנבות, לא שוכח לדפוק להם את הרובה
בראש, "הטקטיקה הטובה שלי" כמו שאבא אמר, ואז אני דופק גם לו
את הרובה, כי כשחזרנו מהיער ואמא לא היתה בבית, הוא לקח את
הארנבות ועשה לנו אורגיה מדממת.