מילדותי זכור לי, כי כמנהג הדאלי לאמה, מעולם לא בכיתי. בגיל 7
גיליתי שאני טוב יותר מכל האחרים. לא יכולתי להסביר את זה
בצורה מדוייקת, זו הייתה תחושה כזו שידעת שהיא נכונה.
כשהסתכלתי עליהם, כשראיתי את בבואותיהם חסרות החיות ידעתי שהם
צריכים להודות לי על ההזדמנות שאני מעניק להם לשהות במחיצתי.
ידעתי שיש לי כל כך הרבה לתרום להם, ללמד אותם על הדרך שבה
ראוי לחיות את החיים, כיצד צורות חיים עלובות שכמותם יכולות
ללמוד לא לסבול משהותן קצרת העת בעולם. אבל הם לא היו ראויים
לכך. הם לא היו ראויים, ולא היה לי כל חשק להיטיב איתם. אם כן,
שתקתי.
גם במשפחתי ראיתי רק צללים חסרי תוכן שמטרתם לשרתי. למרבה
הפליאה, אלה, ובמיוחד הורי, התרגלו במהרה למקום שיצרתי להם. הם
שירתו אותי וויתרו על העמדת כל דרישה בפני. בגיל 9 הורי ראו בי
אל קטן. הם העניקו לי כל שרציתי. יום אחד, כשנכנסתי הביתה
מהחצר, מצאתי את אמי ישובה על כסא קש ובוכה. שאלתי אותה מה קרה
והיא מלמלה משהו. לרגע נכמרו עליה רחמי, אמרתי לה מספר מילים
אמיתיות, מהמילים שחשבתי עליהן בשנים האחרונות. ברגע ששמעה את
המילים הביטה עלי בהשתוממות, כאילו אמרתי משהו יוצא מגדר
הרגיל, ולאחר רגע נאורו פניה ודמעותיה הפכו לדמעות שמחה. 'אתה
כל כך חכם!' היא אמרה 'אתה יכול ללמד את אבא ואותי יחד, איך
ראוי לחיות את החיים.'
הנהנתי בצניעות והמשכתי הלאה. אותה תקרית חזקה את אמונתי
בכוחי.

בזמן השיעורים בבית הספר הייתי מביט מעבר לחלון. כשאחת המורות
הייתה גוערת בי הייתי גוער בה חזרה בצורה כזאת שהייתה גורמת לה
לפרוץ בבכי. לא די בכך שידעתי את החומר הנלמד בצורה טובה יותר
משידעו אותו המורות עצמן, אלא שהייתי משפיל אותן עפר בהדגימי
זאת בקפדנות בכל פעם שנשאלה אותי שאלה. עם הזמן למדו המורות
לעזוב אותי במנוחה. שאר התלמידים שנאו אותי; הם חשבו שאני חושב
שאני טוב יותר מהם. הם צדקו, כמובן. הם הקימו עלי חרמים
כיתתיים, אבל בכל זאת לא היו יכולים למנוע מחלק מהתלמידים
שביאושם תמיד נאלץ להסיט מבטו אל מראי התמיר, ולהזקיף אוזניו
לשמע כל מילה ממילות השפר שבקעו מפי. בכיתה ה' נערך אחרון
הנסיונות להטיל עלי חרם כיתתי. לאחר כשלונו הכירה הכיתה
בעליונותי. הבנות הטילו עצמן בפני, מוסרות עצמן לכוחות שלא
ידעו טבען; הבנים, מושפלים, הציעו לי מכל השייך להם, ובלבד
לזכות בזכות שלהיות בקרבתי. את הבנות דחיתי, לא היה לי חפץ
בגופותיהם הבוסריים, בנפשותיהם מלאות ההבל והדאגות המטופשות,
על חפצי הטוב אף לא העפתי מבט. הם היו בזבוז זמן מלא בשבילי,
כולם. במימד שבו הייתי, כל ניסיון להציץ אליהם, היה מעשה פחזות
מסוכן של מבט לתהום שעלולה למשוך אותי אליה.
בגיל 11 התחלתי לחקור מי אני ומה אני. האם הייתי הראשון מסוגי?
האם היה אי פעם מישהו שידע את הדברים שידעתי. היכן אני יכול
למצוא את האנשים האלה. שעות ארוכות של חיפושים בספריה הציבורית
בת"א לא העלו דבר. אומנם נתקלתי באנשים שדיברו על דברים דומים
למה שחוויתי: ניטשה, דוסטוייבסקי, היידגר, סארטר. אולם כל מה
שאלו תיארו, דמיונות הזויים על עליונות, לא התקרב למה שאני
חוויתי, כתר הילה מוזהב וכלל לא טמיר על ראשי המוזקף.
בינתיים התחלתי לכתוב. כתבתי סיפורים, שירים, מחזות ורומנים
אותם לא הראתי לאף אחד. הם היו כתובים בשפה שהמצאתי בעצמי,
ערבוב מוזר של עברית, צרפתית, גרמנית, ערבית, איטלקית ויידיש.
הרעיון היה לשלב את השפות בצורה שתאפשר להשתמש ביתרונותיה של
כל אחת מהשפות הנפלאות הללו. אל, תשוקה, מוות, חדות מוחין
מוגבהת, קלות דעת ובדיחות הדעת, ששולבו יחדיו בשפה אחת. פעם
אחת שלחתי אחד מהסיפורים האלה לעורך המוסף הספרותי של 'הארץ',
הוא החזיר לי מכתב תשובה ארוך ובו כתב שהשפה שבה השתמשתי הביאה
אותו לידי תדהמה מהאפשרויות המרובות שהיא מציבה בפני הספרות
ואין ספק שהסיפור ראוי, ואם נכתב אי פעם סיפור ראוי הרי זה
הוא, אלא שהדפים והקוראים לא ראויים. 'מי יבין את מילות החן?
אילו עיניים יעשו עימן צדק, עם ביטוייך ההקסהלינגוויסטיים
המעודנים? הרי רובם לא יבינו אותם כלל, ומי שכן יבין, ינסה
לעשות בהם נשק כדי לנגח את האחרים. מעטים כל כך האנשים
שמעמיקים דעת עד כדי להבין ולו שפה אחת בלבד עד לשורשי מהותה,
ואילו בידיך צלח לעשות זאת ל- 6 שפות שונות כל כך. נבצר ממני
להבין כיצד, אף אם אתה פרופסור מכובד לבלשנות (ואני מרשה לעצמי
להניח כי אותה שורה במכתבך הגורסת שאתה נער בן 12 שנים, אינה
אלא בדיחה מעודנת למבינים.) עלה בידך לעשות כדבר הזה.'
מילותיו חיזקו אותי, אבל החריפו עוד יותר את עוצמת הצרה
שהטרידה את מוחי. מדוע? האם יש טעם בקיומי בעולם כיצור עליון
אחד. מהי מטרתי? מדוע נבראתי? האם עלי ללמד את האנושות? אולם
האנושות לא נראתה כמי שראויה שילמדו אותה. לא שלחתי לעורך
הספרותי עוד סיפורים כפי שביקש.
רציתי להגדיר את עצמי. כל מין וייצור זקוק להגדרה, שהרי ללא
הגדרה אין לו זהות ואין הוא נבדל מכל דבר אחר. גם כאן נדרשתי
לאפשרויות מרובות ולא מספקות 'מודעות על', 'אפס נקודת מבט',
'על-אדם', 'אדם אותנטי', 'אולטרא אדם'. כל אלה לא סיפקו אותי.
בסופו של דבר החלטתי שאין טעם לקרוא לי בשם. בשם ניתן לקרוא רק
מה שניתן לצמצם אותו, זאת הבינו כבר היהודים יותר משלושת אלפים
שנה לפני. ואני שנותרתי ככתר על ראשה של האנושות, החלטתי לקרוא
לעצמי 'ההוא.' בשם הזה הייתה כלולה ההנחה המפוקפקת שאני היחיד,
שהרי הענקתי לעצמי שם כפי שמעניקים שם לתופעה חד פעמית. אולם
באותם ימים השם סיפק אותי.
יום לפני הבר מצווה שלי פרצתי בבכי בפעם הראשונה. חשתי בודד
בפני האל. לא ידעתי מה המטרה שלי. אמא שלי שנכנסה לחדרי וראתה
אותי בוכה, נחרדה כל כך שנמלטה, דמעותי שנאגרו במשך השנים,
הציפו את הרצפה. בכיתי בעוצמה של כ- 700 עד 800 ילדים והקול
החריד והרעיד את קירות הבית.

האם אני יציר היום השמיני? השאלה הזו הטרידה את דעתי. במספר
משפטים מעורפלים עד כדי סתימות שהרחיקו חז"ל מ'ספר יצירה',
מספרת האגדה בעמימות על יום השמיני, שבו העמיד האל את הבסיס
לקיומו של ה'אדם האדון' שיגיע בסוף הימים. מהמעט שהצלחתי למצוא
על המיתוס הזה גיליתי שהוא הורחק מספר יצירה עוד בזמן כתיבתו
ושחלק ניכר מהפרשנים טוענים כי מעולם לא היה חלק ממנו, אלא
טקסט שומרוני ששורבב  לספר היצירה בטעות או מתוך כוונות זדון
ע"י גורמים יהודיים רדיקליים משוליה האקסצנטריים של יהדות המאה
הראשונה. כמובן שנכונותם הכל כך לא טיפוסית של רוב הפרשנים
להתעלם מהטקסט הזה ולפטור אותו במחי יד, גרמה לענייני להרקיע
שחקים. התברר לי שהפרשנויות המקוריות לטקסט, פרשנויות מהמאה ה-
3, בתקופה שהטקסט עדיין היה חלק מספר יצירה בחלק מהגרסאות
הבבליות לטקסט, גרסו שני דברים הפוכים. גרסה אחת מפרשת ומציעה
כי האדם האדון הוא זה שיגאל את האדם ויגשר את הפער בינו לבין
האמונה והאל, אולי המשיח, ואילו גרסה אחרת רואה באדם האדון
התפצלות מסוכנת של האל, וגורם עליו יאלץ האדם לגבור ביום הדין,
בדרכו להכרה באלוהות האחת, העליונה והמאוחדת.
האפשרויות השונות כל כך הללו הביאו אותי לבלבול. מכיוון שגם
אמינות הטקסט ואמונתי הדתית לא היו ברורות לי לחלוטין, נאלצתי
להמשיך דרכי באפלה.
בשנתי הארבע עשרה גיליתי יום אחד באחד העמודים הפנימיים של
העיתון תמונה של נערה חלקת שיער ומצודדת מראה הישובה על מיטה
ומביטה במבט נוגה אל חלון מסורג. הכתבה הקצרה סיפרה על נערה בת
13 שניסתה להתאבד בקפיצה מהקומה ה- 9 בבניין רב קומות בנהריה.
הנערה אומנם נחבלה בנופלה, אולם למרבה הפליאה נחלצה מהנפילה
בפגיעות יבשות בלבד. עוד המשיך וסיפר הקטע שהיה זה כבר ניסיון
ההתאבדות ה- 4 של הגברת הצעירה. בעבר ניסתה לתלות עצמה, לחתוך
את ורידיה ובהזדמנות אחרת בלעה כמות כדורי ואליום שהייתה
מספיקה להרוג פיל בוגר או 30 גברים חסונים. בכל אחד מהמקרים
נחלצה בידי פלא, וזאת למרות שניסיון ההתאבדות בוצע בשלמות חסרת
פגמים. הנערה, אותה כינה הכתב בשם 'נערת 9 הנשמות', זאת בהתאם
לכינוי שזכתה בו ברחוב הנהריי, אושפזה כבר פעמיים בבית חולים
לחולי נפש, ועם זאת שוחררה כבר פעמיים באופן בלתי מוסבר. הכתב
דרש שמחדל זה יחקר, וסיים באמירה שגם לנערה ברת מזל בעלת 9
נשמות, יש מספר נשמות מוגבל, ובמזל אסור להתגרות. באחד
מהמשפטים סמוך לסוף הכתבה הוזכר טקסט בשפה לא מובנת שנמצא
בחדרה של הנערה ושעלול להיות מכתב התאבדות.

עוד באותו היום נסעתי לנהריה לבקר את הנערה בבית החולים
האיזורי של הגליל המערבי בנהריה. כשהגעתי אליה היא הביטה בתקרה
בפנים מהורהרות. היא מלמלה משהו, אולי שורה משיר, ולא טרחה אף
להביט בי. למילים שלה היה צליל מוכר, וכשפניתי אליה, עשיתי זאת
במשפט הפותח של הספר שלי. היא הביטה בי בפליאה.
'אתה מדבר יעגעצא?' אמרה בפליאה.
הנהנתי.
'אז אתה ההוא?'
הנהנתי.
היא חייכה.
'לא חשבתי שאתה קיים.'
'אנחנו שניים.' אמרתי.
'שניים, אבל לא יותר.' היא אמרה 'זה כתוב בספר. "לא יותר",
"יהיו מהם שניים ולא יותר."'  
'אז גם את קראת את זה כבר?'
'זה כתוב כבר אלפיים שנה. קשה להחמיץ את זה.' היא חייכה.
'אבל מה עושים עם זה?'
'מתים מזה?' הציעה.
'למה את מנסה להתאבד?'
'הוא הכין לנו תפקיד מלוכלך. אני לא רוצה למלא את התפקיד
הזה.'
'על מה את מדברת?'
'לכל אחד יש תפקיד בימות המשיח. לא נותר עוד הרבה זמן. כשהיום
השמיני התרחש, הוא עוד לא חשב על הכל. זה היה לפני הרבה זמן.
הוא לא ידע לתוך איזה עולם אנחנו ניוולד. הוא לא ידע שאנחנו לא
נרצה למלא את התפקיד שלנו.'
'אז את מאמינה בו?'
'יש אפשרות אחרת?' אמרה.
'חשבתי.'
'תחשוב שנית. אתמול הוא הופיע לי בחזון. חזון כמו בספר: ערה,
שומעת ורואה. נחש מה הוא אמר? הוא אמר לי שהוא לא יתן לי למות
גם אם אטביע את עצמי במי הגיחון ואוכל 70 תפוחים מעץ הדעת טוב
ורע.'
'ולמה את רוצה למות?'
'אתה עדיין לא מבין את זה, הא? הוא רוצה להשתמש בנו.'
'בשביל מה?'
'בשביל לצאת גדול עוד יותר.'
הבטתי עליה בספקנות. האם השתגעה? האם הכריע אותה נטל המשא?

שלוש שעות לאחר מכן היינו במרכז המסחרי של נהריה.
'יש למקום הזה קסם מיוחד במינו. היו פה הרבה יקים פעם, אני
חושב שבגלל זה.' אמרתי בכניסה לחנות סטימצקי, מחייך לאחת
מהמוכרות השמנות שעלעלה באביזר נלווה לסדרת פוטר 'ספר הקסמים
המלא של הוגוורטס'.
'גם היום יש פה הרבה יקים.' היא אמרה 'הם חמודים ונקיים.'
'את חושבת שאת באמת משוגעת?' שאלתי אותה.
'אני כבר לא יודעת.' הודתה.
'זה קשה להיות ילד מחונן.'
'גם ההורים שלך הכו אותך כל פעם שאמרת משהו שלא מצא חן
בעיניהם?'
'ההורים שלי סוגדים לי כמו לאל.' אמרתי.
'קראת את הארי פוטר?' היא שאלה.
'בתחילת החלק הראשון כבר ידעתי מה יקרה בסוף החלק הרביעי.'
'גיי.קיי. הזאת היא חתיכת נבלה.'
'היא גונבת כל כך הרבה מהתנ"ך שזה באמת עולה על העצבים.'
'היא גונבת מהתנ"ך ועושה את זה מסחרי.'
'היא סתם גנבת דפוקה, עזבי אותה.'
נכנסו לחנות סטימצקי. המוכרת השמנה עם הנמשים והשמלה הרחבה
וחסרת הצורה הביטה עלינו בעניין משתאה. לא ענדנו סיכות הארי
פוטר.
'סליחה, את יכולה להמליץ לנו על איזה ספר אולי?'
המוכרת חייכה בידענות.
'בן כמה אתה?' שאלה.
השבתי שאני בן 13 שנה.
'שמעת על הארי פוטר?'
השבתי שלא שמעתי עליו מעודי.
'זה ספר בדיוק בשבילך. זה ספר לגילך.'
לפתע שמעתי את הקול של דקלה, ושהפנתי מבטי ראיתי אותה עומדת
בקצה השני של החנות ומקריאה את ספר בראשית מתחילתו.
'מה את חושבת שאת עושה?'
'אני עומדת להקריא את הספר הזה בסדר הנכון סוף סוף ולעזאזל.
הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה!'
'ואז מה?'
'אנחנו נחטוף את העולם. נברא אותו מחדש.'
'לעזאזל, עוד לא למדת כלום. הוא כל כך גאה ביצירה האוטיסטית
שלו.'
'למה הוא לא יכול להודות שזה יצא לו די דפוק. לא ממש בצלם שלו.
או יותר נכון בצלם שלו, שזה לא ממש צלם סימפטי.'
'את מבטיחה ליצור את האדם שוב? טוב יותר?'
'אני לא מבטיחה כלום.' היא אמרה 'אני רק ילדה מדוכאת. אני
אוהבת לשמוע ניו אורדר. אז מה אם חקרתי קצת יותר מדי את הקבלה
בשביל להבין שזה הכל שטויות שרירותיות שמשום מה עובדות? צורה
שהיא התוכן.'
'אלוקי אלוקים האדיר!' פרצתי בקריאה רמה. 'את לא תפסיקי אף
פעם?'
'לא עד שהוא יפסיק.'
'את מטורפת, את יודעת את זה?'
'זה הוא' היא אמרה.
'מה את יודעת?' שאלתי. 'מה את יודעת שאני לא יודע. או שאת לא
יודעת את כל מה שאני יודע, או שאני לא יודע את כל מה שאת
יודעת. אחרת אני לא יודע למה את מדברת ככה.'
באותו רגע הרגשתי שונה. הבטתי קדימה וראיתי את המוכרת השמנה
נעלמת בתוך דלת סתרים שהייתה מתחת לקופה, בידיה ספר הקסמים
הגדול של הארי פוטר. קיפצתי אחריה לתוך דלת הקסמים, לעבר עולם
המנהרות של סטימצקי.
בפנים היה טחוב. המוכרת השמנה דקלמה כשפים וקסמים שונים.
כשהניפה בשרביט נשמע קול נפץ אדיר מאחורי הדלת. במהירות פרצתי
את הדלת והגחתי מצדה השני בחנות. על הרצפה הייתה שרועה דקלה,
ארון האלון עמוס הספרים בסגנון הארי פוטר התמוטט על חזה. קבורה
תחת המון הספרים, אגרטלי הניו אייג' ואוספי קליסקל במחיר מוזל,
רק פניה בלבד הגיחו אל האור. על  פניה נפל ספר תנ"ך. הוא היה
פתוח בפרק הראשון של ספר בראשית. הבית פתוחה, בצורת הבית שדלתו
הפתוחה מזמינה את הקורא לתוכו, בית האמונה.
כשנגעתי בידי בצווארה, יכולתי לראות שרוח חייה שלה התאדתה
מתוכה.
ניסיתי לתת בה רוח חיים. זה לא הצליח. קמתי והתרחקתי מחנות
הסטימצקי. יצאתי בריצה, בדרך לתחנה המרכזית פגשתי עוד 4
סטימצקי ובערך 123 בבואות הארי פוטר שונות.

אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. למה
אני יושב פה מכווץ כבר שלוש שעות. מי אני? ילד שלא קיבל מספיק
תשומת לב? ילד שקיבל יותר מדי תשומת לב?
אני לא רוצה למות. אבל זה לא נורא אם אתה יודע שזה חסר
משמעות.
אני זוכר את הטיול השנתי של כיתה ה'. ראיתי שם ילדה שמצאה חן
בעיני. בלילה היא ישבה עם שתי בנות ושני בנים בחדר, כשאני
הייתי בחדר שלי עם שני בנים אחרים. אחר כך אמרו שמישהו נישק
אותה במשחק אמת וחובה וקינאתי בו. קינאתי בו.
זה טיפשי שזכרונות כאלה עולים, אבל אלו הזכרונות הכי חזקים.
קנאת ילדות. אני שונא זכרונות ילדות.
הייתה לי תמונה של הילדה הזאת, אמא שלי תפסה אותה במצלמה
כשנשפתי על הנרות במסיבת היום הולדת שלי. היא עומדת ברקע, יש
לה מבט המום על הפנים. יש לה כבר חזיה, התפתחה מוקדם, ורואים
את הפס הלבן של החזיה פוסק את הכתף הלבנה לשני חצאים לבנבנים.
הבטתי בפס הזה הרבה כשהייתי ילד. זו הייתה חתיכת פס. פס הוא לא
סמל נשי.

אתה משוגע? אתה משוגע כבר?