שבע דקות. שבע פאקינג דקות הפרידו ביני לבין מוות איטי וכואב.
לא שידעתי את זה אז. מצד שני, גם אם המידע הזה היה ברשותי
כשנהגתי במהירות 80 קמ"ש על איילון דרום, הוא לא יכל היה למנוע
את מה שעמד לקרות בעוד שבע דקות.
אני יודע מה אתם אומרים לעצמכם, שבטח עוד שבע דקות-סיפור תפגע
במכונית שלי משאית, ותרסק אותי לחתיכות. בטח נהג המשאית יהיה
עייף, אתם חושבים. בטח לא ישן כל הלילה, אולי קצת שתה. הוא
יבוא מהנתיב הנגדי, יסטה ובום! אני כבר לא כאן. אבל לא כך היה.
למען האמת, סיבת מותי לא הייתה תאונת דרכים כלל!
כפי שאמרתי, נסעתי לי באיטיות על איילון, צמוד לשוליים
הימניים. זה לא שלא רציתי לנהוג מהר יותר, בדרך כלל אני מגיע
למאה שלושים על כבישים מהירים, אבל הפעם נסעתי עם הגלגל
הרזרווי של האוטו, אחרי שעליתי על כמה מסמרים שאיזה ליצן השאיר
על הכביש, ביציאה מהרצליה.
כפי שאתם בוודאי יודעים, יצרני המכוניות לא נדיבים במיוחד כשזה
נוגע בחלוקת גלגלים חלופיים, ובדרך כלל מספקים גלגל רזרווי קטן
כזה שיכול, לפי הוראות הרכב, לנסוע במהירות של עד 80 קמ"ש, כי
אם הוא יעבור אותה הוא יתפוצץ במקום, וגם לא יכול לנסוע מעל
למאה קילומטרים - כי גם במקרה הזה, פיצוץ.
מכיוון שלהתקע עם גלגל מפונצ'ר אחד בבגאז', וגלגל רזרווי מפוצץ
לא נראתה לי האופצייה הכדאית ביותר, החלטתי לעלות על איילון
ולנסוע עד הפאנצ'ר-מאכר הראשון שיקרה בדרכי.
אומרים ששבע זה מספר טיפולוגי, ושמשתמשים בו הרבה בתנ"ך. אם
כך, אולי זה היה יותר מ'יד-הגורל' שבחרה לתת לי שבע דקות מהרגע
שהנחתי את הרגל על דוושת הגז, עד שמצאתי את עצמי במקום זר, חם
עם שדים ורוחות בכל פינה, מנסה להבין מה לעזאזל קרה לי.
כפי שאני מכיר את הרצונות של אנשים שקוראים סיפורים כאלה, אתם
בטח רוצים עכשיו שאני אספר לכם באריכות יתרה על שבע הדקות
האחרונות בחיים שלי, אבל אני לא מתכוון לעשות את זה. ראשית,
לתאר את הנסיעה על איילון, שכל המכוניות משמאלי עוברות אותי
במהירות כמעט כפולה משלי, לא יהיה מעניין במיוחד, לא לי ולא
לכם. שנית, זוהי לא הנקודה הראשית של הסיפור.  מה שקרה אחרי
שבע הדקות האלה זה כבר הרבה יותר מעניין.
אך לפני שאגיע לזה, הרשו לי לחתוך שנייה אחת למקום אחר לגמרי,
לחוף זהוב וקסום בהאווי, ארצות הברית, שם החברה שלי, שהיתה
בחופשה עם המשפחה, ישנה שנת ישרים (הבדלי שעות, שם היה מאוחר
בלילה). היא סיפרה לי אחר כך שבזמן שנהרגתי היא בדיוק התעוררה
מחלום נוראי וידעה שמשהו איום קרה בארץ, כי היא הרגישה בלב
חרא. לא שההרגשה הזאת הפריעה לה מלהמשיך לבלות כמו מטורפת על
החופים של הוואי, ובזמן שאני הייתי עסוק בהתמקחות על חיי עם
השטן, היא השתזפה על החוף ובטח גם 'בחנה' כמה תיירים שוודים
שהשתזפו בעירום על החוף. לא שאני הייתי עושה משהו אחר אם הייתי
במקומה.
שבע דקות על איילון, ופתאום ראיתי משהו ענקי מגיח לכיווני
מהשמיים. בהתחלה חשבתי שזאת חללית, ושחייזרים רעים באים לחסל
אותנו כמו שקרה ב'יום השלישי', אבל בדיעבד התברר לי שזה היה
טיל בליסטי לא מאוייש.
עכשיו, טילים בליסטים לא מאויישים יכולים להיות דבר נורא נחמד
ומשעשע, ואפילו מצחיק באירועים מסוימים, אבל לא כך חשבתי
כשהגיעו לי כמה כאלה ממעל הראש, ופוצצו אותי ואת האוטו שלי לכל
הרוחות.
העולם עובד בצורה אירונית, מסתבר. קודם כל אני דואג שהגלגל
הרזרווי הקטן והמעצבן לא יתפוצץ לי בדרך ותוך כדי כך נוסע
באיטיות מחרידה ומסכן את חיי (לנסוע לאט על איילון מסוכן פי
כמה מלנסוע מהר), ואז מגיע טיל בליסטי שמפוצץ את כל המכונית.
אבל מה? אחר כך התברר לי שכל האוטו הלך פייפן, חוץ מהגלגל
הרזרווי שעמד בפיצוץ כמו גדול. ואם זה לא מספיק, בזמן שאני
עברתי לי למקום לא ידוע, שהאגדות מספרות שהוא טוב יותר אבל אני
יודע את ההיפך, החברה שלי השתזפה לה בחו"ל, יודעת בתת מודע שלה
שמשהו רע קרה, אבל לא נותנת לזה להשפיע עליה.
את הימים הבאים ביליתי בלנסות לשכנע את השטן שנהרגתי בצורה ממש
לא הוגנת, ושהוא צריך לתת לי לחזור לחיים. השטן, בחור נמוך
ורזה עם שיער מסורק, משקפיים קטנות ומחמיאות, מבטא בריטי אמיתי
וחיבה עמוקה למחזות של שיקספיר, השתכנע לבסוף וקצת הצטער
כשהחזיר אותי בחזרה כי, לדבריו 'הייתי בן השיחה הטוב ביותר
שהיה לו בזמן האחרון'.
הוא החזיר אותי לחיים, ואני חייב לציין שזאת לא היה הבקשה הכי
חכמה שיכולתי לבקש ממנו. אתם מבינים, השטן יכול להחזיר נשמה
לגוף מת, אבל לא יכול להחזיר גוף פגום למצב הקודם שלו. כך
גיליתי על בשרי שבהחלט לא נעים לחיות כרגל אחת חצוייה לחצי,
חזה מרוסק, שני ידיים במצב רופף ופרצוף שבור, בלי עיניים או
לסת או אף או כלום. לא נעים, אבל עדיף על להיות מת.
כשחזרתי הביתה ההורים שלי נורא כעסו, כי ליכלכתי את הבית
בטינופת (אתם לא יודעים כמה טינופת נדבקת לגופה שלכם כשאתם
קבורים באדמה במשך כמה ימים) והחברה שלי, שכבר חזרה מחו"ל ודי
התבאסה מזה שחזרתי לחיים, כי זה נורא אופנתי עכשיו חבר שמת, לא
הסכימה לראות אותי יותר. לדבריה הייתי הדבר הכי מחריד ודוחה
שהיא ראתה מאז שהסוטה מין הזה בניו-יורק הפשיל בפניה את
המכנסיים, ואז לא היה לו שם זין בכלל. אפילו לא שאלתי, ונתתי
לה ללכת.
השטן מגיע לבקר מדי פעם, מביא איתו אוכל מוכן ומעובד לנוזל, כי
בגלל שמערכת העיכול שלי הלכה צריך להכניס לי את כל המזון דרך
אינפוזיה.
הטיל הבליסטי, אגב, היה מיועד לפגוע במהנדס של החמאס שנסע
מאחוריי ולא עקף. מכיוון שלטיילים הבליסטיים של היום יש מה
שנקרא 'ראש חכם', הם עשו אחד ועוד אחד וחישבו את זה: האידיוט
שנוסע שמונים בלב איילון הוא בטח מישהו שממש חושש מדבר מסויים,
ולפיכך - המחבל. האדם שנוסע מאחוריו בלי לעקוף בטח מאוד חושש
לעקוף, ולפיכך - אישה.
עם הגיון לא מתווכחים.
אני מניח שהסיפור מסתיים עכשיו, כי אין לי הרבה מה להוסיף. גוף
מרוסק, חברה שזרקה אותי, הורים מעוצבנים ושטן שבא לבקר פעם
בכמה זמן. הליצן ששם את המסמרים ביציאה מהרצליה היה איזה ילד
בן 14 מרעננה, שהחליט שיהיה נורא מבדר לפנצ'ר כמה מכוניות
בדיוק ביציאה לכביש המהיר. השטן אמר לי את זה, כי הוא הרי יודע
הכל והחליט שמגיע לי לדעת. הילד הזה היה דווקא בסדר, הוא אף
פעם לא עשה בעיות ואפילו התנדב פעם בשבוע לעזור לעולים חדשים
במרכז קליטה. כשהוא יגדל, כך אמר לי השטן שיכל לראות את העתיד,
הוא יהפוך למליונר שיתרום סכומים נכבדים לצדקה. בגיל ארבעים
הוא יחטוף התקף-לב, ולמרות שסך הכל הוא יעשה בחייו הרבה יותר
טוב מרע, הוא ילך לגיהנום ויסבול שם לאללה. השטן אמר לי שהוא
ידאג אישית שכל הסוטי-מין שם ידפקו אותו בתחת לכל שארית הנצח
שמחכה לו שם, טובה אישית בשבילי, מעין נקמה. איש נחמד, השטן.
כבר ציינתי?
שאלתי אותו גם לגבי העתיד של החברה שלי, והוא אמר שהיא תכנס
להריון לפני גיל 18 מתייר גרמני שיבוא לחילופי משלחות. הגרמני
לא יידע כלל שהוא אבא, עד שיום אחד היא תגיע לפתח ביתו עם
התינוק ותטיל עליו את האחריות. הגרמני, עדיין לא בגיל חוקי
לשתות אלכוהול, ייגדל את התינוק בדרך הטובה ביותר שרק יוכל,
אבל זה לא ימנע מהקטן להפוך לניאו-נאצי (בלי שום ידיעה על אימו
הישראלית, כמובן) שיתחיל את מלחמת העולם ה-III אחרי שהוא
התעצבן על חברת מכוניות של יהודים, שסיפקה לאוטו שלו גלגל
רזרווי קטן ומעצבן. אבל עכשיו אני נכנס לפרטים, והשטן אמר לי
לא לעשות את זה כי אם אני אגלה לאנושות את העתיד שלה הוא כבר
לא יהיה מפתיע.
ומי אני שאתווכח עם זה בכלל, הרי הפתעות הן מה שעושות את החיים
שלנו לכאלה מעניינים, לא?