עצרתי פורד מודל "94 ,צבע לבן.
פתחתי את הדלת הקדמית:"שלום", אמרתי לנהג. "שלום" ענה הנהג.
לרגע לא קלטתי למה בכלל הוא עצר ואיפה אני בדיוק נמצאת ומה אני
בכלל עושה פה, לעזאזל! ומה אני באמת עושה פה, באמצה המדבר...
ואז השתמשתי במילה "מדבר" כמילת מפתח. אם אני נמצאת במדבר, אני
נמצאת בבאר שבע, ונזכרתי ! הגעתי לפה אתמול, הייתי אצל סבתא
שלי, וגם אחותי הייתה, והיום בצהרים באו הדוד שלי ובנו. ואם
אתם שואלים לכבוד מה כל המפגש הזה, אז אני אענה לכם, שלפני
שבוע היה לי יום הולדת אני בת עשרים ואחת, ואנו חוגגים את
האירוע ההיסטורי הזה. הקיצר אני עומדת על הטרמפיאדה מבאר שבע
לתל אביב, לביתי, לארנבי הסיני טום ולחברי הנאמן. הביתה! אז
הפורד הזה עצר בגלל שהרמתי את ידי הימנית, כאשר אני עומדת
בכביש היוצא מבאר 7
-איפה אתה מגיע ,בבקשה ,- שאלתי .
- נתניה טוב לך ?- ענה לי נהג .
- מצוין ! ועוד איך ! אחלה ! -בראשי כבר הייתה תוכנית מוכנה :
אני אוכל להגיע עם טרמפ אחד עד צומת גהה, ומשם אני אקח אוטובוס
עד התחנה המרכזית ת"א, משם עד הבית שלי עשר דקות ברגל. ממש לא
בראש שלי היה להחליף טרמפים. רציתי כמה שיותר מהר להגיע הביתה
(הייתי יכולה להגיד : לתל אביב, לביתי, לארנבי הסיני ולחברי
הנאמן כמובן.)
אמרתי: "תודה." ונכנסתי לאוטו. הנהג היה בשנות הארבעים פלוס
לחייו, והאוטו היה משהו כמו בן חמש שש שנה.
התחלנו לנסוע, הראש שלי היה סבבה והכל היה אחלה, צלצל הפלאפון
של הנהג, אני אין לי פלאפון ומקווה שגם לא אצטרך לשאת איתי את
המכשיר הארור הזה, אני מסתבכת עם קומקום חשמלי, משהו יותר
משוכלל מבהיל אותי. תאמינו לי הכל בולשיט, כשלא היו טלוויזיות,
וידאו, מיקסרים, מזגנים, אנשים לא היו אובססיבים כמו שהם היום.
אנשים היו הרבה יותר ידידותיים, מבלים ביחד ולא כל אחד והאתר
שלו באינטרנט... לא שחידשתי משהו, סתם . והכי גרוע מכל זה (
כן, יש יותר גרוע!), זה ש...
- איך קוראים לך ? - אני כבר קיוויתי שנגיע עד צומת גהה בשקט
מוחלט, אבל לא, אני לא לבד, יש פה מישהו שעושה לי טובה, הוא
סיים לדבר בפלאפון והיה לו משעמם.
הפעם הצגתי את עצמי בשם האמיתי. אמרתי לו שקוראים לי
ג'וזפינה.
- וה-וה-וי-וה ! איזה שם מסובך !
ריחמתי עליו והחלטתי לא לגלות לו את שם המשפחה, זה היה הורס
אותו.
- ואיך קוראים לך ? - שאלתי. ברור שהוא ציפה לשמוע את זה, אחרת
היה מושיט לי יד ומציג את עצמו ואני מעדיפה ששתי ידיו של כל
נהג יהיו על ההגה ולא בשום מקום אחר. תודה לאל! הפלאפון שלו
עוד פעם צלצל.
אין מה לעשות, טרמפים זה כמו עסקת חבילה. תלוי על מי אתה נופל.
מעצבן ליפול על איזה נודניק על כל שאלותיו כמו: איפה את
נוסעת? למה את נוסעת לשם? מה תעשי שם? מתי את חוזרת? וכו'.
יותר מעצבן ליפול על אלה, שמכל טובה שהם עושים הם מנסים להוציא
את המקסימום. לא שאין בזה שום הגיון
- ובת כמה את ג'ור.. פרוג'..איך אמרת שקוראים לך?
לעזאזל ! עד שאני אומרת למישהו את שמי הסודי הוא בא ומלכלך !
- ג'וזפינה זהו שמי, ואני בת ..( לרגע התלבטתי אם להגיד את
גילי, משום מה חשבתי שבגיל עשרים ואחד זה לא סולידי.) עשרים
ואחד,- לרגע התבוננתי בו, גבר בגיל ארבעים עם כרס מכובדת,
מתחיל להקריח, סנטר כפול וחצי... לא עמדתי בפיתוי ושאלתי: "בן
כמה אתה?"
היה שקט של שלושים ושבע שניות, כמעט שני שליש דקה, אל תצחקו,
הסתכלתי בשעון, ובכן לאבי (זה היה השם, שאמר לי) לקח כמעט שני
שליש דקה לחשוב על התשובה, ועכשיו אני כבר לא יודעת האם הוא
היה קשה הבנה או שהוא חשב בן כמה הוא נראה. הוא הסתכל בראי,
הסתכל עלי וכמובן:
- בן כמה את חושבת שאני ?
טוב, נו, אני אהיה מסומנת..? לא! מסוממת ..? לא, איך קוראים
לזה? אה, מנומסת! ואז עניתי לו:
- בן שלושים ושש?
- כמעט, בן שלושים וארבע,- כן, בטח! יכלתי להגיד לו, שהוא נראה
יותר מבוגר. אבל שתקתי. מה איכפת לי? מצידי שיהיה בן שמונה
עשרה! אותי לא כל כך מעניין מי יקח אותי לתל אביב, לביתי ,
לארנבי הסיני, ולחברי הנאמן.
עברנו קריית משהו, אני חושבת שקריית גת, אבל לא בטוחה במאה
אחוז.
- ומה את עושה בחיים, ג'ורג'ינה ?
- עובדת. ( קצר ולעניין. מה זה מעניין אותך בכלל? טוב, נו - )
ובמה אתה עוסק?
האמת, אני לא זוכרת מה הוא ענה, אבל זה לא עקרוני.
- את יודעת שאת ניראת טוב?
- כן, תודה.
- אמרו לך פעם שאת סקסית ?
יא חתיכת סוטה! אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר? ! שאלה פשוטה:
מתי פעם אחרונה הסתכלת במראה? אני מסובבת את הראש ומסתכלת עליו
במבט מעריך. מבט של אישה. לצדי יושב גבר לשעבר, מעניין, מה
לדעתו אמור למשוך אותי אליו? הכרס שלו? סנטר כפול? או .I. Q
אפסי?
- כן, אמרו לי.
מה הוא חושב, שאני אשחק ביישנית?
- יש לך חבר, ג'וליאנה ?
- כן, יש לי חבר. אנחנו גרים ביחד. נורא טוב לנו ביחד. ובכלל
אנחנו עומדים להתחתן!
הקיצר, אין לך שום סיכוי. זה מה שהיה מבין כל בן אדם נורמלי.
אבל, לפי ניסיוני, אנשי מחלת מראה (מחלה איומה, אופיינית
לגברים. החולים מתקשים לראות את האבר מין שלהם ללא מראה.
במילים אחרות, יש להם כרס ענקית.) הם פשוט לא מסוגלים להבין
שלאישה די חשוב איך נראה הגבר, חוץ מזה למה מישהו חייב פה
משהו?
שתיקה. אנחנו עוברים צומת אשקלון.
- את יודעת, את מוצאת חן בעיניי.
אה, כן? אני ממש גאה בעצמי! אבל אני משאירה את משפטו האחרון
ללא תגובה.
- את ממהרת?
- כן.
- למה, מה יש לעשות בבית?
מה זאת אומרת, מה יש לי לעשות בבית?! אני חייבת למהר לתל
לאביב, לביתי, לארנבי הסיני, לחברי הנאמן.
- כן, יש לי מה לעשות בבית.
- מה את הולכת לעשות, אולי אני אצטרף אליך ?
איזו תמימות ! אני פשוט מתקשה להאמין.
- אני צריכה להאכיל את הארנב שלי. ויש לי מלא סידורים.
- תזמיני אותי לכוס קפה?
- אני לא בטוחה שיש לי חלב בבית.
- זה בסדר, אני שותה קפה בלי חלב.
איזה נודניק! איך אני אפטר ממנו? אני מחליטה להתמקד בנוף.
- אז בסדר, ג'וזפטה?
אני עושה את עצמי לא שומעת. חוץ מזה קוראים לי ג'וזפינה.
- אם את צריכה כסף, תגידי לי.
אופס! מה זה זה?!
- סליחה?
- אמרתי שאם את צריכה כסף תגידי לי.
- למה שאני אקבל ממך כסף?
- אני סך הכל רוצה לעזור לך.
לא ידעתי שאני צריכה עזרה. אבל הוא כן. הוא זקוק בדחיפות לעזרה
של דיאטנית, ופסיכיאטר.
- לא תודה.
- למה, נשמה! את תעזרי לי ואני אעזור לך.
- אני לא צריכה עזרה, מספיק שעזרת לי להגיע לתל אביב.
כנראה הוא מפרש את זה אחרת:
- רק תכווני אותי בדרך לביתך, אני לא מכיר את תל אביב.
אנחנו בצומת אשדוד.
- תעצור לי בבקשה אחרי המחזור. סליחה, אחרי רמזור.
- למה, נשמה, אני אקח אותך הביתה!
- לא, תודה, שיניתי את דעתי.
שימו לב, אני עדיין מסוממת . סליחה, קבלו תיקון: מנומסת.
הוא עוצר לי קרוב לתחנה.
- אז מתי אני רואה אותך ?
- למה שתראה אותי ?
אני כבר יוצאת .
- נשתה קפה, נעשה חיים.
אני כבר לא מתאפקת:
- מתי פעם אחרונה הסתכלת במראה ?
- למה ?
נכון שאמרתי I Q אפס ?
- כי אז תבין, שלבחורה יפה ומושכת, ואת זה אתה אמרת, אין מה
לחפש עם אחד כמוך. אמרו לך פעם שאתה שמן ודוחה?
השמן והדוחה נהיה בנוסף לכל אדום. הוא יוצא מהאוטו, עושה
סיבוב, מאה ועשרים קילו עצבניים מתקרבים אלי, והוא מעיף לי
סטירה כזו, שאני פשוט לא עומדת על הרגליים. הוא חוזר לאוטו,
נורא גאה בעצמו, אני לא עומדת בפיתוי, מרימה את ראשי ושואלת:
- נעלבת, אה ?
הוא שומר על זכות שתיקה, ונותן גז.
כוס אממו, אני שוכבת על החול וחושבת.
אבל מה, לדרך! לתל אביב, לביתי, לארנבי הסיני ולחברי הנאמן
כמובן!
חזרתי לתל אביב. חזרתי לביתי. נתתי אוכל לארנבי הסיני. החבר
כבר לא חבר (לפחות לא שלי) וכבר לא נאמן, כמובן ( לפחות לא לי
).
כנראה שזה לא היום שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.