ביום רביעי שעבר שוב איבדתי את זה. אמא בכתה ואבא עשה את
הפרצוף החמוץ שלו. כל פעם שאני מאבד את זה אמא מתחילה לבכות.
היא חושבת שאם היא תבכה אז אני לא אאבד את זה עוד. היא לא
יודעת שזה לא עוזר שהיא בוכה, הרי אני לא עושה את זה בכוונה.
אני רק מפחד שאבא יאבד את זה גם בקרוב.
המחלה היא תורשתית, ולדעתי קיבלתי את זה מאבא. הוא נראה הרבה
יותר מודאג מאמא. יש לו את המבט הרציני הזה והלסת שלו שבולטת
החוצה. בטח כל פעם שהוא רואה אותי מאבד את זה אז הוא רואה
עצמו. ואצל אנשים בגילו זה כבר לא קל לטפל בזה. או שאולי הוא
באמת רק דואג לי.
אני לא מפחד שכשאני אהיה בגילו זה יקרה גם לי. אני לא מתכנן
להגיע לגילו. בגלל זה אני חותך עכשיו את הידיים שלי. כה אין
סיכוי שאמא תבכה בגללי עוד או שאבא יסתובב עם המבט המוזר על
הפנים שלו. ככה אף אחד לא יחשוב עוד על הילד המוזר שאיבד את
זה.  זה לא כל כך נורא, אחרי הכאב הראשון של החתך. זה אפילו
נעים...
אני יכול להרגיש את האצבעות מתנמנמות להם וחוסר תחושה נעימה
וחמימה זורמת לה בגוף. עוד מעט זה יגמר ואז אני לא אאבד את זה
אף פעם.



       טעיתי, אמא עדיין בוכה, רק שעכשיו היא עושה את זה כל
הזמן.
והמבט נהיה קבוע על פניו של אבא.
       
      אבל עכשיו, כבר לא איכפת לי.
למעשה עוד קודם לא היה לי איכפת...    ככה זה עם אנשים שמאבדים
את זה...