היום הגיע כאשר אני ומיכל הלכנו ביחד לגן שמאחורי הבית שלה
והתחלנו לשוחח על הבעיות שלכל אחד מאיתנו יש בזמן האחרון. מיכל
היתה החברה הכי טובה שלי, היינו כמו אחים בנפש. תמיד ידענו מתי
כל אחד עצוב, שמח, חולה או מוטרד, ידענו תמיד איך לעזור אחד
לשניה.
היינו חברים הכי טובים במשך שש שנים ולא רבנו אפילו פעם אחת
ריב רציני. אם רבנו זה היה ריב קטן ואחרי כמה דקות כבר שכחנו
ממנו. לא יכולנו להתנתק אחד מהשני וחשבתי לעצמי שהיא תמיד תהיה
פה בשבילי ואין סיכוי שאצטרך להיפרד ממנה. פתאום הגיע היום בו
התקשרתי אליה והיא אמרה בבכי כבד: "אני צריכה אותך עכשיו יותר
מתמיד, קרה לי משהו נורא." ישר אחרי זה היא ניתקה ולא יכולתי
להגיב אפילו. רצתי אליה במהירות וכשהגעתי ישר נכנסתי לחדרה
וחיבקתי אותה. שאלתי אותה: "מה קרה?" והיא ענתה: "אני לא יכולה
לספר לך." זאת היתה הפעם הראשונה שהיא לא סיפרה לי משהו מיד.
ידעתי שזה רציני. בסופו של דבר היא סיפרה לי אחרי כמה ימים מה
שקרה לה. זה היה נורא לשמוע את מה שעבר עליה.
אני אמרתי לה שאני תמיד אשאר לצידה כמו שהיא תמיד תישאר לצידי,
היא רק בכתה יותר כאילו היא ידעה משהו שאני לא יודע וגם זה אף
פעם לא קרה קודם. הרגשתי כאילו היא מרחיקה אותי ממנה כדי שלא
אתקרב יותר או כדי להגן עלי מפני משהו.
יום אחד הגעתי אליה הביתה וחיפשתי אותה בכל מקום ולא מצאתי.
חשבתי שהיא בטח עסוקה במשהו ותחזור עוד מעט. בזמן שחיכיתי
חשבתי על כל מה שקרה וניסיתי להבין למה היא מרחיקה אותי ממנה
וממה היא מנסה להגן עלי. חשבתי אבל שגם בחיים לא אאבד אותה
ונרגעתי כי היא הבטיחה לי פעם שהיא בחיים לא תעזוב אותי ושהיא
תמיד תהיה פה כדי לחבק אותי כשאהיה עצוב ומדוכא.
נמאס לי לחכות והלכתי לחפש אותה שוב. חיפשתי אותה בכל הבית ולא
מצאתי ואז נזכרתי שלא חיפשתי בעוד מקום אחד. פתחתי לאט את הדלת
וראיתי כתם אדום על הרצפה, התחלתי לפחד ופתחתי מהר את הדלת
וראיתי הרבה מים עם דם על הרצפה. לא ידעתי עדיין מאיפה זה מגיע
ופתחתי את וילון האמבטיה ואז ראיתי שכל מה שחשבתי שיהיה לי
לעולם פשוט אבד. כבר לא יהיה לי את האדם שיחבק אותי כשאהיה
עצוב ומדוכא. מיכל לא קיימה את ההבטחה שלה שהיא תמיד תהיה
לצידי. התחלתי לחשוב באותו זמן איך לא קלטתי את מה שהיא רצתה
להגיד כשאמרתי לה שתמיד אשאר פה בשבילה כמו שהיא פה בשבילי
והיא בכתה יותר, וכשהיא ניסתה להרחיק אותי ממנה, עכשיו פתאום
הכל נכנס לי לראש: היא ידעה שהיא לא תהיה פה יותר בשבילי והיא
ידעה שהיא צריכה לנסות להגן עלי מזה. זה לא הצליח לה כי אני
תמיד אחשוב שבלעדיה אני לא קיים. אנחנו היינו אחים בנפש ואני
יודע שכל עוד אני חי, חי חלק ממנה גם איתי בלב.
מיכל תמיד תחיה בליבי כאילו היא עדיין חיה ונושמת, אני עדיין
יודע איך היא מרגישה ואני יודע שטוב לה בגן עדן כי שם היא כבר
לא לבד בחברת אנשים רעים ושם לא יקרה לה מה שקרה לה פה.
אולי אני משלה את עצמי אבל טוב שכך כי אם לא הייתי חושב שטוב
לה הייתי מצטרף אליה כדי לעשות לה טוב.